שלושת המפתחות / הרב דוב ברקוביץ
מהשאלה הפותחת את המשנה, "מאימתי מזכירין "גבורות גשמים" היה אפשר להבין שהקשר הדיון במשנה הנו קביעה "הלכה למעשה" בנוסח התפילה ובסידורה. אלא שהקטע הראשון בגמרא מבהירה לנו שהקשר המחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע במשנה הנו אחר לגמרי. הגמרא מציעה שההקשר הוא המשנה בתחילת מסכת ראש השנה: "ובחג (בסוכות) נידונין על המים" - כלומר, תשתית הדיון של מסכתנו הנה בעניינים של השגחת הבורא בעולמו וסדרי הדין שנקבעו על ידיו. על רקע זה מובאים בגמרא (דף ב, עמוד א) דברי האמורא הארץ ישראלי, רבי יוחנן העוסקים בנושאים אלו.
מתעוררת בנו השאלה - לשם מה מבקשת ישות אין סופית לברוא מציאות מצומצמת במקום ובזמן ולאחר מכן לעמוד איתו בקשר?! בריאת העולם ומערכת ההשגחה והדין מעידות על רצון של א-לוהים לקיים מערכת יחסים כלשהי עם העולם ובמיוחד עם האדם. מה משמעותו של רצון פלאי כזה עבור האדם?
על רקע הגדרה זו של הקשר המשנה, מובאים דברי רבי יוחנן בתחילת המסכת: "שלשה מפתחות בידיו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים". שלושת המפתחות פותחים את אותו שער – שער יצירת החיים. כל אחד משלושת המפתחות - של גשמים, של חיה, ושל תחיית המתים - מכוונים לאותו פלא שרק בורא העולם מסוגל לו, הפיכת האין ליש, יצירת חיות בחומר המת.
הערה מתודית – חלק מהותי מתוכן שמועה שכזאת נמצא בפסוקים שבדרשה המלווים ומבססים את דברי החכם – בתוכן הפסוקים, בהקשרם ובזיקה בינם לבין הדברים הנאמרים בלשונו של החכם.
המעיין בפסוקים שרבי יוחנן דורש להוכיח שיצירת החיים היא "בידו של הקדוש ברוך הוא ולא נמסרו ביד שליח", ימצא מיד, שיש בהם תמונה מורכבת ובלתי צפויה של מנגנון הפעלת המפתחות. הם בעצם משקפים, כל אחד באופן אחר, התניה זו: א-להים לא ישתמש במפתחות אשר בידו ללא פעולת האדם. כמו הזמנה נשלחה אל העולם, הקו המפריד בין החיים והמוות, המבטא את המוחלט והאינסופי, הנו תלוי ועומד. קיום המצוות על ידי ישראל מהווה תנאי להפעלת מפתח הגשמים וייסוריה של רחל על עקרותה, הם שהפעילו את מפתח החיה.
אך אין ספק שהמפתח המופלא מכולם הנו של תחיית המתים. הפסוק שדורש רבי יוחנן להוכיח את דבר המפתח הא-לוהי במקרה זה לקוח מנבואת "העצמות היבשות" בספר יחזקאל – "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם" [יחזקאל לז, יג] – כלומר, רק ה' הוא הפותח קברים והמחייה את המתים השוכבים בהם. אלא שכמה פסוקים לפני כן נאמר: "ויאמר אלי: בן אדם התחיינה העצמות האלה, וא(()מַר: א-דני ה' אתה ידעת. ויאמר אלי: הִנָבֵא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה'. כה אמר א-דני ה' לעצמות האלה, הנה אני מביא בכם רוח וחייתם.. ונבאתי כאשר צווֵיתי.." [שם, ג-ה, ז].
למה מבקש בורא עולם מ"בן אדם" להיות המתווך שלו, ולא יכול להביא רוח בעצמות המתות בעצמו, ללא נבואת הנביא?! המפתח של תחיית המתים הנו אך ורק של הבורא עצמו; אין לבר-תמותה יד ורגל בפלא זה. אלא שבמפגש הבלתי אפשרי והבלתי צפוי של רוח ברוח, רוח א-להים ברוח הנביא ובדיבורו, נחשף מנגנון המפתחות. הקדוש ברוך הוא לא יפעיל את המפתחות שבידו הבלעדית ללא אדם שעשה את עצמו כלי לפניית הבורא אל עולמו.
ביסוד היחסים בין הבורא לבריאה, כפי שהיא מתוארת על ידי נביאים רבים - ועל בסיס זה על ידי רבי יוחנן - ישנה התניה המצמצמת כביכול את השימוש על ידי הבורא בכוחותיו האין-סופיים. בגין התניה זו, מתהווה השליחות המיוחדת של הנביא, המבשר והמוציא לפועל את דברי הבורא ואת רצונו. אך לא רק הנביא.
ההזמנה של הבורא לאדם שהוא יקבע את השימוש ב"מפתחות" החיים מופיעה ראשית כול בגשמים. מה שמתואר בפסוק "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, את השמיים לתת מטר ארצך בעיתו" [דברים כד, יד], מותנה באופן ברור על ידי הפסוק, "והיה אם שמוע תשמעו בקול ה' א-להיך לשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום" [שם, א].
זהו הביטוי המובהק לפלא גדול יותר מעצמם יכולת הבריאה הבלתי מוגבלת של הבורא – הרצון הא-לוהי להעמיד את האדם בשותפות אתו בהפעלת מפתחות החיים בעולם.
שאלה לעיון נוסף – יש לשים לב לכך שרבי יוחנן מהווה דמות מרכזית בכל מהלך הסוגיה הראשונה עד המשנה הבאה בדף י. יתר על כן, חבריו לבית המדרש של ראשוני האמוראים בארץ ישראל – ריש לקיש, רבי אבהו, רבי חנינא רבי אלעזר ואחרים – ולא חכמי בבל, הם הדוברים המרכזיים בסוגיה. מהי החשיבות של בחירה זו? ועוד, האם תפיסת רבי יוחנן בעניין "המפתחות" כפי שזו מצטיירת על בסיס השימוש בפסוקים, נראית לכם כקרובה יותר לתפיסת רבי יהושע במשנה או לתפיסת רבי אליעזר- או שיש בה ביטוי של תפיסה נוספת?
