גמישות ונחישות / רפי זברגר

חגיגה כה ע''א-ע''ב
  

הקדמה 

המשנה בדף הקודם עוסקת בדינים בהם תרומה חמורה מן הקודשים. נלמד את הרישא של המשנה:
חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים - אף על התרומה.
לעניין קודשים למדנו במשנה בדף כ''ב. כי עמי הארץ שבחבל יהודה נאמנים מחשש שאם לא נאמין להם, ''כל אחד יבנה במה לעצמו ויקריב בה קרבן" (לאחר בניין בית המקדש הראשון שכבר נאסר להקריב בבמות) ולכן קובעת גם משנתנו כי בקודש, עמי הארץ נאמנים כל השנה. לעומת זאת בתרומה נאמנים עמי הארצות רק בזמן הגיתות (זמן דריכת הענבים בגת) והבדים (זמן כבישת הזיתים בבית הבד), שכן, בזמנים אלו ''הכל מטהרים את כליהם'' כדברי רש''י, כולל גם עמי ארצות. לעומת זאת בשאר ימות השנה, עמי הארצות לא מקפידים ולכן אינם נאמנים על טהרת הפירות לעניין תרומה. כאן איננו חוששים לאיבה, כמו בקודשים, כיוון שיש להם "תקנה", שהרי הם יכולים למסור את הפירות לכהן עם הארץ. זוהי חומרה אחת בתרומה על הקודש.
עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה - לא יקבלנה ממנו, אבל מניחה לגת הבאה.
אם עבר זמן הגיתות והבדים, ואז אסור לקבל תרומת יין ושמן מעם הארץ, אך אם עם הארץ שמר את היין והשמן עד לעונה הבאה של הגיתות והבדים, הרי שמותר לכהן לקבלם, למרות שידוע לו שזהו יין ושמן מהעונה הקודמת, והייתה כל הזמן ברשותו של עם הארץ.
על פניו נראית הלכה זו קצת לא מובנת, שהרי אם היין והשמן היו ברשות עם הארץ בזמן אסור, לכאורה צריך להישאר אסור גם אם יתננו בסופו של דבר לכהן בזמן המותר. ניתן שני הסברים לכך:
• כל האסור לקבל מעם הארץ תרומה שלא בשעת הגיתות והבדים אינו אלא גזירה. ותוקפה של הגזירה הוא רק לשאר ימות השנה, ולכן אם עם הארץ השאיר זאת ''לימים מותרים'', אין הגזירה חלה ומותר לכהן לקבלם.
• אם עם הארץ שומר את היין והשמן לימי הגיתות והשמנים, אזי הוא מקפיד לשומרם כראוי, ''מפני אימת התרומה'' שיש גם לעם הארץ.
ואם אמר לו: הפרשתי לתוכה רביעית קדש - נאמן.
אם יש לעם הארץ חבית יין (או שמן) המכילה גם תרומה שהפריש על שאר פירותיו, ובנוסף, הוא גם הניח בה רביעית יין לקודש (נסכים),באופן שאמר בשעת הפרשתו, שהוא עתיד להוציא ממנה רביעית לקודש (מדין ברירה ניתן לייחס את הרביעית שיוציא לקודש שהפריש קודם לכן) הרי שאותו עם הארץ נאמן גם על טהרת התרומה, למרות שלא מדובר בשעת הגיתות והבדים. מסביר רש''י את הסברה להיתר: מיגו שנאמן על הקודש, נאמן גם על התרומה. שהרי לא נאה להקדיש דבר שהגיע מתוך תערובת של תרומה טמאה.
 

הנושא

בעו מיניה מרב ששת: עבר וקיבלה, מהו שיניחנה לגת הבאה?
למדנו במשנה שאם עבר זמן הגת או הבד - אין הכהן הפרוש רשאי לקבל מעם הארץ יין ושמן, אבל רשאי עם הארץ להשאיר את היין או השמן עד לזמן הגת או הבד הבא, ואז לתתו לכהן. שואלת הגמרא, אם הכהן בכל אופן קיבל את הפירות, האם יכול הוא להשאירם עד לזמן הגת או הבד הבא ואז לאוכלה, או שמא גזרו חכמים על הכהן שלא יוכל להשאירה, ולכן יצטרך לשורפם.
אמר להו: תניתוה (דמאי ו', ט'), חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, יכול לומר לו: טול אתה חטין שבמקום פלוני, ואני חטין שבמקום פלוני. טול אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני. אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים.
רב ששת מנסה לפשוט את הבעיה מדין שלמדנו במשנה במסכת דמאי. כדי להבינה נקדים מספר הקדמות:
• עם הארץ אינו נאמן על הדמאי.
• אסור לחבר לתת פירות טהורים לעם הארץ שמא יטמאם. בנוסף לאיסור של עם הארץ ישנו גם איסור על החבר (''לפני עיור לא תתן מכשול'').
• דין ברירה ניתן להפעיל (למי שסובר דין ברירה) רק אם אמנם יש אפשרות לברר למפרע. אך אם ברור שמלכתחילה לא הייתה חלוקה, אין אפשרות להכיל דין ברירה ולקבוע כי אמנם הייתה חלוקה למפרע. (יוסבר בהמשך).
המשנה עוסקת בעם הארץ שמת, והשאיר ירושה לבניו, כשאחד מהם חבר והשני עם הארץ. אם השאיר רק חיטים, יכול החבר לומר לעם הארץ שייקח את החיטים שכבר הוכשרו לקבל טומאה (נגעו באחד משבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה - י''ד שח''ט ד''ם :יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים), מפני החשש שפירות אלו נטמאו, והוא ייקח חיטים מאזור אחר אשר טרם הוכשרו לקבל טומאה. באופן זה יתברר למפרע (מדין ברירה) כי חלק אחד ירש החבר (פירות שטרם נטמאו) והשני ירש עם הארץ (פירות שכנראה נטמאו), ובכך אין החבר מוסר פירות טהורים לאחיו עם הארץ.
אבל אם הירושה הייתה משני מינים כמו חיטים ושעורים שאחד מהם הוכשר לקבל טומאה והשני לא, אזי אין אפשרות לבצע דין ברירה. שהרי כל אחד מהבנים ירש גם חיטים וגם שעורים, ואין אפשרות לומר כי יתברר למפרע שאחד קיבל רק חיטים והשני קיבל רק שעורים. במקרה זה אין ברירה אלא שהחבר ייקח גם חיטים וגם שעורים, כולל את החלק שהוכשר לקבל טומאה, ויש חשש שנטמאו . מה יעשה הכהן עם הפירות שאולי נטמאו, על כך ממשיכה הגמרא:
ותני עלה: אותו חבר שורף הלח ומניח את היבש. אמאי? יניחנה לגת הבאה!
למדנו בתוספתא (דמאי שם) כי הכהן חייב לשרוף את הפירות עם החשש לטומאה. מסיק מכך רב ששת לבעיה שלנו, כי אסור לכהן להשאיר את הפירות שקיבל שלא בשעת גיתות ובדים, שהרי אם היה מותר, מדוע חייבה התוספתא את הכהן לשרוף את הפירות שספק אם נטמאו, הרי יכול להשאירם עד שעת הגיתות והבדים ואז יוכל לאוכלם בטהרה.

בדבר שאין לו גת.
דוחה הגמרא את ראיית רב ששת, ואומרת כי המשנה במסכת דמאי לא עסקה ביין או שמן, שהותרו לכוהנים בשעת גיתות ובדים. מדובר לדוגמא בחיטים ושעורים שאין להם זמן היתר במשך כל השנה, ולכן חייבו את הכהן לשורפם.
- ויניחנו לרגל!
ממשיכה הגמרא ומקשה, הרי גם ניתן להשאירם עד שעת הרגל, שבו גם הותרה הגזרה כפי שנלמד בדף הבא.
בדבר שאינו משתמר לרגל.
עונה הגמרא כי מדובר במאכלים שלא יישמרו עד הרגל, ולכן אין אפשרות אלא לשורפם.
 

מהו המסר

למדנו היום על מספר מצבים שבהם מתירים פירות תרומת עם הארץ, למרות החשש לטומאתם:
• בעת הגיתות והבדים שבהם גם עמי הארצות מקפידים יותר.
• גם במשך שאר ימות השנה, אם הם משאירים זאת לזמני הגיתות והבדים מפני "אימת התרומה של עם הארץ".
• תערובת של תרומה עם קודש, משום "מיגו שנאמן על הקודש נאמן גם על התרומה".
מנגד, ראינו לבסוף שאם אין שום סיבה להיתר (פירות שאינם יין ושמן ולכן אין להם זמן היתר, פירות שיתקלקל עד הרגל), הרי שיש לשרוף את התרומה מפני טומאה מספק.
פסיקות אלו מגלות גמישות מצד אחד, ונחישות מן העבר השני. כל עוד יש במה להיתלות, ויש סיבה וטעם להתיר, הרי שאנו לא חוששים ומתירים. מנגד - אם אין שום צד להיתר, הרי שאנו פוסקים חד משמעית לשרוף את הפירות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]