שאלה "שלא כהוגן.."
בין הזכרה לשאלה / אורי בן-דוד
[א]
הדיון בדף ד עמוד א חותם את סוגיית "הזכרת גשמים". בסוף העמוד הגמרא עוברת לדון בעניין 'שאלת גשמים'. סוגיית ההזכרה מסתיימת באגדתא מיוחדת, בעלת מקבילות במדרשים(1) שכותרתה "שלשה שאלו שלא כהוגן..".
רש"י בתחילת האגדתא (ד"ה ששאלו) מסביר את הקשר של האגדתא למהלך הגמרא על פי סיום הקטע, שם מובאים דברי ר' ברכיה העוסקים בגשמים. אך לא מובן מדוע בחרה הגמרא להביא את החלק הראשון של האגדתא ולא הסתפקה בדברי ר' ברכיה. אנו נציע כאן הסבר בהמשך לדברי רש"י החושף משהו שורשי בסוגיה.
הערה מתודית - בתפיסת העריכה של סוגיות התלמוד בבית המדרש שלנו אנו מניחים שאין דבר שאין לו מקום. בפרט כאשר מדובר במובאה הנראית בקריאה ראשונה כשולית מבחינת עיקר הדיון, מובאה המצטיירת כאילו איננה מוסיפה דבר לביאור הסוגיה בכללותה.
נדמה שהמפתח לעריכה כאן טמון במונח 'שאלה' הפותח את האגדתא, מונח מרכזי בהמשך הגמרא העוסקת בשאלת גשמים. על פי פירוש רש"י דברי ר' ברכיה הם המחברים את נושא הגשמים עם נושא השאלה. אך יש לשים לב לכך שהשימוש באגדתא בביטוי "שאלה" – גם בדברי ר' ברכיה – שונה מהמובן הפשוט של "שאלת גשמים". השימוש בו בוחרת הגמרא להביא בפנינו לראשונה את המונח "שאלה" צובע את הדרך בה הגמרא מבקשת שאנו נתייחס ל"שאלה" בתפילה.
כאן המקום לדייק - מהי "שאלת גשמים"? ובכלל - מהו המובן של ה"שאלה" בהקשר של תפילה? המובן הפשוט הוא: "בקשה" – כמו בברכות האמצעיות של שמונה עשרה. המתפלל אינו מסתפק ב"הזכרת" העובדה שה' מוריד גשם מתוך פניה של "שבח", אלא מתפלל מתוך שהוא מבקש מה' לקבל משהו באופן ספציפי - אנחנו זקוקים לגשם.
המובן הזה מתחדד בקטע שלפנינו. אם נתבונן במשותף לאליעזר, עבד אברהם, שאול המלך ויפתח הגלעדי - נראה ש"השואלים" מבקשים שהמציאות תיענה לצרכים ולמאווים שלהם. ביתר דיוק: מעבר לתפילה "השאלות" הנן פניות כלפי המציאות עצמה מתוך רצון שהיא "תיענה" להם.
זוהי למעשה תמונה מובהקת של המצב הקיומי של האדם. מה שמניע אותו הם הצרכים שלו – ומתוכם הוא פועל כדי לממש אותם. באופן פשוט גם אצלנו התפילה 'ותן טל ומטר' הנה פניה לקדוש ברוך הוא שיפעיל את המציאות כי אנחנו צריכים גשם.
לא אתייחס לשאלה החשובה למה שניים נענו "כהוגן", ואחד לא. אבקש להתבונן במשותף לכולם - משמעותה של ה"שאלה שלא כהוגן". מסתבר שיש משהו בעייתי בעצם הפניה כלפי המציאות בשאלה ובבקשה, בעצם השאיפה הפנימית שהמציאות תיענה לרצונות האדם. בעייתיות זו בולטת במיוחד על רקע הפניה מתוך "הזכרה" - ההכרזה על גדולת הבורא ויכולתו להוריד גשמים למול חוסר היכולת של האדם להבין את המציאות ולשלוט בה.
[ב]
יש להתבונן ברובד נוסף בדיון הקשור במהות הגשם כירידת השפע לעולם.
המשותף לכל השואלים שלא כהוגן הוא ניסיון האדם להיכנס לתחום המיוחד המאפיין את תופעת הגשם, תחום האי-וודאות שבתשתית המציאות. האדם אינו מוכן לתת לנסתר, ללא –נודע, לפעול את פעולתו.(2) במקום לנסות ולממש רצונות וצרכים בשימוש בהיגיון ובתכנון מעשי שלושת ה"שואלים שלא כהוגן" הכניסו את עצמם בכוונה ובמודע לתחום האי וודאות שאינו שייך להם.
בנקודה זו אנו נוגעים בשורש האגדתא. מדוע פעלו כך? למה בן אדם חש צורך לוותר על פעולה "ארצית" מוך שימוש בהיגיון ותכנון ולהכניס את עצמו לרובד "מיסטי" בו כאשר איננו יודע לאן היא תוביל?
התשובה לתמיהה בסיסית זו טמונה בעניין נוסף החוזר על עצמו בכל הסיטואציות. כל הדמויות פועלות במציאות הגדולה עליהם בכמה מימדים. (כך גם אנו מרגישים במצבים מסוימים בחיים). במצב שכזה האדם מבקש לגייס את עצם האי-הוודאות שבתשתית המציאות לטובתו. לא נשאר לו אלא לנסות ולפעול מתוך מציאות בה האדם אינו יודע את חוקי הקיום.
המפגש הזה בין האדם הפונה על המציאות מתוך צורך מסוים, ומתוך רצון שתיענה לו, ונפגש מתוך כך עם הנמצא מעבר לו, מלווה את המסכת מראשיתה. כבר בדף הראשון מובא בשם רבי יוחנן שמפתחות החיים נמצאות בידיו של ה' ולא נמסרו לשליח. בהמשך תדגיש הגמרא שכל הופעת ברכה בעולם מתקיימת במציאות ה"סמויה מן העין". כלומר, ירידת השפע לעולם קשורה באופן מהותי למציאות בה האדם הוא יצור ש"אינו יודע".
אם כן, "שאלה שלא כהוגן" עלולה להיות כמעט כל שאלה מה' הבאה מתוך תביעה שהמציאות תיענה לרצון המתפלל בלי שהוא מביע את ההכרה שהמציאות השייכת לבורא גדולה בהרבה מגבולות ההשגה והצרכים שלו.
[ג]
הבנה זו באגדתא שלפנינו מנהירה את מיקומה לפני פתיחת הדיון בשאלת הגשמים - כהקדמה הבאה להדגיש את הבעייתיות בעצם המעמד של השאלה בתפילה. ייתכן שכל שאלה באשר היא הינה כזו, "שלא כהוגן" – מה שמחייב את השואל לפנות בתפילה ממקום גבוה יותר בו השאלה באה מעמדה המוותרת על השליטה במציאות.
הבעייתיות של הפנייה אל ה' מתוך "שאלה" מודגשת בסיומה של האגדתא ב"שאלה שלא כהוגן" של כנסת ישראל בה ניתנת משמעות חדשה ל"שאלת הגשמים". באופן מפתיע הבקשה שה' תענה לעם השב בתשובה כמו הופעת הברכה שבגשם המצמיחה חיים חדשים, מתפרשת בצורה שלילית, כ"שאלה שלא כהוגן".(3) מדוע? מה הבעיה הטמונה בבקשה זו?
הגמרא כבר הבחינה בחדות בין טל לגשם (דף ג). מחד, הגשם חזק יותר; הוא בולט בעולם ונראה בבירור לעין האדם. מאידך, הגשם הנו עונתי, לא רצוף ותמידי. לעומת זאת, הטל הנו תמידי על אף שהוא נסתר מעין האדם. אין מבחינים בהופעת הטל, ורק הרטיבות נכרת בכל מקום בו הופיע.
והנה הבעיה בבקשת כנסת ישראל הנראית כל כך "כהוגן". האדם רוצה שה' יברך אותו כגשם, באופן נראה לעין בהשפעה חזקה ומיידית. אבל הקדוש ברוך הוא בוחר להשפיע כטל - השפעה תמידית, עמוקה ונסתרת כזו שאף אחד לא מבין, רק הוא. כלומר, רק הקדוש ברוך הוא יכול לדעת את מהות הקשר שבינו לבין כנסת ישראל.
תשובת הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל על פי הגמרא מגלה מימד נוסף. אין הגמרא מבקשת לבטל את מקום השאלה בתפילה, אלא להציב לה תודעת שמתוכה יפנה האדם לשאול בתפילתו. גם שאנו פונים בבקשה חייבת לעמוד בבסיס תודעתנו שמטרת "שאלתנו" הנה רק חלק מהשפע האלוקי הגדול לעין ערוך. רק מתוך כך אפשר לגשת ולבקש.
(1) בראשית רבה ס' ג' , ויקרא ל"ז ד' ועוד. מעניין להשוות את פתיחת המקבילות. "שלשה שתבעו..". "ארבעה פתחו בנדרים.." פתיחה הנותנת לכל מקבילה את המיקוד שלה. ומבליטה את הייחוד של המובאה במסכתנו העוסקת ב"שאלה".
(2) יתכן וזוהי האבחנה בין אלו שנענו כהוגן- אליעזר ושאול – לבין יפתח שנענה שלא כהוגן. הם הכניסו את עצמם לתחום האי וודאות מתוך מודעות שהם פועלים במציאות גדולה מהם שהקדוש ברוך הוא שותף לה. אליעזר ממלא שליחותו של אברהם ושאול מנסה לנצח את הענק הפלשתי. על אף שגם הם אינם מבינים את גודל הצורך- בניית ביתו של אברהם והקמת מלכות דוד – הם מבינים שהמשימה היא בעלת ערך מעבר למציאות הפרטית. הם נענים כהוגן כי יש כאן בקשה מתוך מודעות כלפי מערכה שמעבר לקיום הפרטי שלהם. לעומת זאת, יפתח המבקש לנצח את עמון מקשר את המערכה האלוקית הגדולה למימדים של המציאות הפרטית הקטנה שלו. לכן הוא נענה שלא כהוגן, בהתאם לבקשתו.
(3) כאן המקום להדגיש את השימוש בכלי בסיסי במתודה של לימוד גמרא - העיון במקור בפסוקי התנ"ך. בפשט הכתובים הבקשות של כנסת ישראל, הרעיה בשיר השירים, נשמעות כשאלות "כהוגן". בכל זאת תשובת הקדוש ברוך הוא המצוטטת בגמרא מלמדת שיש משהו המתפספס, משהו שאינו מדויק בשאלות.
ערך: הרב דוב ברקוביץ – ראש בית-מדרש בית אב
