זהותם של ה"יחידים" (פרק א) / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
חנה של מסכת תענית קשורה לתמימותה. תמונה מיוחדת, כמו מקראית, עולה מהמשנה ומסוגיות אחדות בגמרא. האדם קשוב לקול א-לוהיו שהוא שומע דרך העולם בו הוא חי, וא-לוהים פונה לקול האדם שבא לפניו בתחינה. יש הקשבה ויש היענות - הקשר בין אדם לא-לוהיו הוא קשר חי, ולא רק בחינה של תודעה או אמונה מושגית. התרחשויות הטבע, מצב השלום והמלחמה, הנם חלק מדו-שיח מתמשך בין שמים וארץ. המילה המדוברת, אף הקדושה, אינה הוויית ההתרחשות בין אדם לה', היא צומחת מתוך ההוויה הדינאמית של החיות עצמה. כך, ברכתו והעדרו של הגשם אינם משתקפים בנפשות הלומדים מציאות מנותקת דרך חלונות בית המדרש. עצם שאלת התהוות החיים, צמיחתם וצמצומם, היא שאלת העומק בדבור האדם כלפי מעלה ובהיענות ה' כלפי עולמו.
בצומת שבין שמים וארץ, בין הציפייה לברכה לבין החיות שברגבי החומר, מתווכת קהיליית האדם. אחד מיסודות המסכת כולה, מראשיתה בתיאור אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" על ידי שליח ציבור של מוסף בשמיני עצרת עד סופה בתיאור ריקודי בנות ירושלים בכרמים בט"ו באב וביום כיפור, הנו מרכזיותה של הקהילה כאתר ההתקשרות בין שמים וארץ. הצער של העולם בהעדר ברכה, הפנייה של געגוע וצעקה, ומימוש הברכה במלים "בחור שא נא עינך וראה, מה אתה בורר לך; אל תתן עינך בנוי" מתרחשים תוך כדי התלכדות הקהילה בשעה של תיקון או התפוררותה באבל הגלות, בהפרדה או בהאחדה. אנו נכיר לאורך המסכת את כל חלקי הקהילה - בתי הדין הגוזרים תעניות, אב בית הדין עם אפר על ראשו, פרנסי הציבור, "יחידים", תלמידי חכמים, זקנים שליחי ציבור, מטיפים הכובשים את לב העם, והציבור עצמו שחייו כקהילה אמורים לבטא את צער העולם ושמחתו, "כנזופים" לפני המקום" מחד, או כמשתתפים בשמחת החתונה בין השכינה והעם במתן תורה ובבניין בית המקדש.
קשה למצוא דוגמה חריפה לקשר חי בין אדם לה' כמו הנאמר בפרק הראשון והשני במסכת. כל מערכת התפילות והתעניות בשבועות החורף הראשונים בנויה על הציפייה שתקף לפגיעת האדם בתפילה תבוא ההיענות של ה', לטוב או למוטב, ומוטל על האדם להגיב בהתאם. משתמע בהלכות הראשונות של הלכות תענית במשנה תורה של הרמב"ם שזו חובה אמונית מצד האדם להתייחס לצרה מתוך ההנחה של השגחה ממוקדת, ללא קשר לשאילה אם זוהי אכן תמונת ההוויה עצמה. המהלך החי המתואר בפרקנו, אינו מתאים לתפיסה זו.
לפי שיטות שונות (בדף ו) "יחידים" מתחילים להתענות שלש תעניות אם לא ירדה "הרביעה הראשונה" עד י"ז חשוון, עד כ"ג חשוון או, לכל המאוחר, עד ראש חודש כסלו. האם יש בסיס להתענות מתוך "צרה" רק בגלל שהציבור שהתחיל בבקשת הגשמים, "ותן טל ומטר לברכה", בהתחלת חודש חשוון לא נענה זה כמה שבועות!? אם היחידים לא נענו, "בית דין גוזרים שלש תעניות על הציבור" (דף י), של שתיים עשרה שעות. האין זו העזה מצד האדם לצפות ששלוש תעניות – אף של "יחידים" – יביאו לשינוי מציאות המשקעים, לתמורה ברצון ה', שינוי שיש לו המחשה כה מיידית וכה ממשית? וכך הלאה - "עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הציבור", הפעם כמו צום תשעה באב, של עשרים וארבע שעות, כאשר איסורי הצום כוללים את כל האיסורים של הצום החמור. כל יחידה נוספת של תעניות שנגזרו על הציבור ללא "היענות" מצד ה' תחייב החמרה בהתנהגות האדם ובצורת פנייתו לשמים.
התחושה של התקשרות חיה, לא רק בחינה בתודעת האדם, מגיעה לשיאה במציאות ממשית של גלות או גאולה העוברת על הקהילה. לאחר שלוש עשרה תעניות הציבור – אשר כבר נמצא לקראת סוף טבת ללא גשם ללא היענות – מרקם חיי הקהילה חייב לבטא את תחושת ההתרחקות מה', "נגרשנו מנגד עיניך", באבלות על עצם הוויית הקהילה. "ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה; באירוסין ובנישואין; ובשאלת שלום בין אדם לחברו(!)". מאידך, בהמשך המסכת נלמד, "היו מתענין וירדו להם גשמים. קודם נץ החמה – לא ישלימו; לאחר הנץ החמה – ישלימו... מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות (היום). אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערביים, וקראו הלל גדול (תהילים קלו)". (דף יט.). האם אפשר לבטוח בכך שהגשמים שירדו בעצם תענית הציבור מהווים היענות א-לוהית כה ישירה ומיידית?
במסכת ברכות בסוגיות המבררות יסודות התפילה נאסר "עיון תפילה" (דף לב ודף נה). לפי הפרשנים העיון בתפילה שנאסר הנו "המצפה שתבוא בקשתו" (תוספות דף לב: בד"ה כל המאריך ואחרים). מהו ההבדל בין "עיון תפילה" הנאסר לבין המתואר בפרקנו?
בכדי לענות על שאילות אלו יש להתבונן בזהותם של אותם המתענים בשלב הראשון של התעניות - מי הם אותם היחידים? הגמרא בדף י: רואה בהירארכיה בשכבות הציבור המבוססת על דרגות בידע וסמכות תורני את בסיס ההגדרה.
"איזהו יחיד, ואיזהו תלמיד? – כל שראוי למנותו פרנס על הציבור; תלמיד – כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו, ואומר (ומשיב), ואפילו במסכת דכלה". ה"יחידים" בהירארכיה זו מוצבים מול "תלמידים" וההבחנה ביניהם תלויה בבקיאותן בתורה וביכולתן להשיב לשאלות בהלכה. בהקשר זה המעמד של "כל שראוי למנותו פרנס על הציבור" אינו מתייחס בעיקר להנהגה במובן האזרחי, אלא לאדם "בר סמכא" תורני, המשתתף בגופים "הגוזרין גזירות תורניות על הציבור". תפיסת הברייתא היא שצינור ההתקשרות בין הציבור וצרכיו לבין רצון ה' ומימושו הנו ידיעת התורה, ובעיקר ביכולת ההנהגה במובן של סידור חיי הציבור על פי ההלכה.
לעומת הברייתא המובאת סוגיתנו לתלמוד ירושלמי תשובה שונה לחלוטין לשאלת זהות "היחידים". "אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור. מכיוון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, הוא מתפלל ונענה!? אלא מכיוון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, ונמצא נאמן, כדיי הוא מצלייא (מתפלל) ומתעניא". (פ"א ה"ד). הגמרא מיד נותנת דוגמא לכוונתה. "איש שלא רצה ליהנות ממעות אביו משום חשש ספק גזל, ואף על פי שלא היה לו תובעים, כדאי שיהיה מתפלל על הציבור ותהיה נענה מן השמים" (תרגום הפירוש). כאן נראה שמדובר במעמד של סמכות והנהגה "אזרחית" ובסיס האמונה שתיענה תעניתו הנו ישרותו בענייני כספי הציבור.
בסיפורים רבים של "מורידי גשמים" במסכת עצירת הגשם מובנת כשיקוף א-לוהי של מציאות בקהילה בה מתייחסים חבריה זה לזה רק מתוך אינטרס אישי. התנועה הרווחת בשוקיה וביחסי המסחר שלה הנה של הושטת היד בכדי לקחת, לא בכדי להעניק חיים ולתת מקום לאחר. במצב מקולקל כזה רק אדם שהתנהגותו היא "כנגד הזרם" יביא לשינוי החוקיות המחברת בין שמים לארץ. התנהגות זו יוצרת מערכת היזון של נתינת ברכה בה נפרצים הגבולות שבדרך כלל תוחמים את היחס בין אדם לה' בתפילה.
המשנה עצמה מעמיקה תובנה זו בכך שהיא מספקת פירוש נוסף לזהותם של "היחידים" בסיפור של "חוני המעגל", דמות "החסיד" של תקופת בית שני, "המתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו". (דף יט.) דמות זו אינה של בר סמכא הלכתי בגין ידיעותיו בתורה או של מנהיג אזרחי נאמן. נהפוך הוא. בסיפורים רבים של "מורידי גשמים" במסכת, במיוחד בפרק שלישי, אנו נפגשים עם ליצני רחוב, סוהרים, מלמדי תינוקות, גומלי חסד למיניהם ועוד, המצליחים לחולל את חידת ההיענות הא-לוהית. לעתים מודגש שדווקא מול תפילת "מרא דאתרא" שירד לפני התיבה נשארו השמים אטומים, עד שבדמות הבלתי צפויה מבחינת כל ההיארכויות הציבוריות , כבסיפורי חסידים, נמצא המפתח למפתח הגשמים.
במשנה בדף י. מתואר סמכותן של תעניות "היחידים": "הגיע שבעה עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים – התחילו היחידים מתענין שלש תעניות". האם אין זו סמכות בית דין לגזור תענית? מהו הבסיס לקביעת אותם היחידים שיש להתחיל להתענות? נדמה שהיחידים אינם מתענים מתוך אותה תנועה כלפי שמים של ציבור החש בסכנת קיומו, פרנסתו. עשרה ימים, ואף כמה שבועות, לאחר התחלת בקשת הגשמים", האם זו עצירת גשמים המסכנת את חיי הציבור ומחייבת תענית!?
תעניות היחידים אינם שייכות למסגרת הציבור, המעשי והרוחני, ועל כן הן אינן מתחייבות מתוך סמכות בית הדין. היחידים מתענים מתוך צער פנימי על עצם עצירת הגשם, לא על תוצאותיה הכלכליות. אם בקשת הגשמים של הציבור לא נענתה, אזי חלה ראשית ההיפרדות, האילמות. גם כשפרנסת הציבור אינה בסכנה, ייתכן עדיין חורף מבורך ביותר, חשים היחידים את צער העולם וגלות החיים המקוננים בנשמתם. הם מתענים לא בגין סמכות בית הדין, אלא היות ואינם מסוגלים לשאת את הצער. במידה שתחושה זו הנה אוטנטית, כמו אצל חוני המעגל, אבא אינו יכול לעמוד מנגד ללא מענה.
מי יכול לדעת שהוא מ"היחידים" ושיכול להתענות אתם? האם כל אחד יכול לבחור בעצמו להיות "יחיד", לקבל על עצמו את החיוב העצמי של "בר סמכא" הלכתי או של החשים את צער הנשמה? בברייתות המובאות בדף י, ובמקביל להן בתלמוד הירושלמי בסוף פרק שני במסכת ברכות, ניתנות הדרכות בעניין זה. מחד, קיימת בעיה מוסרית חריפה של "יוהרה דתית", התנשאות הצומחת דווקא בקשרים תורניים, הלכתיים ורוחניים, מצד מי שבוחר לקבל על עצמו יותר ממה שמחויב על הציבור. הבירור בגמרא מחייב זהירות קפדנית, המעוגנת בנקיות הדעת והמידות, על ידי כל מי ש"לובש לבנים" שמא יתהדר ויצביע על עצמו.
מאידך, "זכור לטוב" יהיה כל מי שבנפשו שאיפה רוחנית להתקדם ולהתעלות. קבלת ההנהגות המאפיינות "יחידים", מתוך מחויבות פנימית יציבה, משקפת התקשרות לשורשי התורה וההלכה כדבר ה' וכתביעה קיומית, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה. המבחן האישי המתחייבת בסוגייתנו, מבחן שהתקבלה להלכה, הנו כשיטת רבן שמעון גמליאל – בשורשה של התנהגות האדם יש להיזהר מ"יוהרה", אבל יש לסייג – "במה דברים אמורים: בדבר של שבח ("בחלוקו, במיטתו, ולהתנאות בסודר" – רש"י), אבל בדבר של צער (כדוגמת תענית היחידים), עושה, וזכור לטוב, שאין שבח הוא לו, אלא צער הוא לו".
הערות מטאורולוגיות
בדפים שלמדנו השבוע מספר רב של הערות מטאורולוגיות. במיוחד רב יהודה ועולא מצטיירים כמי שהשקיע תצפיות מזג האוויר. זאת, על אף הפספוס של עולא אשר כשירד לבבל הזהיר את שכניו להכניס את חפציהם מתחת מחסה כשראה עננים שחורים מפוררים מתקדמים מתחת לבסיס של שכבת ענן כבד מעל – מה שבארץ ישראל מבשר התקרבות של חזית פעילה. כנראה, לא השתנה גורלם של חזאים הרבה מאז.
ההערה המטאורולוגית המעניינת ביותר הנה בודאי המחלוקת בדף ט. של גדולי התנאים על אודות מקור הגשם. "תניא, רבי אליעזר אומר: כל העולם כולו מימי האוקיינוס הוא שותה...אמר לו רבי יהושע: והלא מימי האוקיינוס מלוחים הן!? אמר לו: מימתקין בעבים. רבי יהושע אומר: כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה...העננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין את פיהן כנוד, ומקבלין מי מטר. ומנוקבות הן ככברה, ובאות ומחשרות מים על הקרקע."
המדע של היום יזדהה עם תפיסתו של רבי אליעזר, על אף התיאור המדויק של רבי יהושע של חוסר יציבות באוויר בו "מתגברים העננים" כארובות גדולות בשמים. מאידך, קשה היא תפיסתו, ותפיסת רבי יהושע, על רקע המחלוקת ביניהם בסיפור "תנור של עכנאי" ובסוגיות הלכתיות ואגדתיות רבות. בדרך כלל, רבי אליעזר הוא המדגיש את השפע שמקורו בשמים, ורבי יהושע את היסוד של "לא בשמים היא". אשמח לשמוע פתרונות מהקוראים.
