סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 


טו באב / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון


משך שנים אני מתאמץ לפתוח עיני צעירים ומבוגרים לשיעור קומתה של המשנה – כמפעל לאומי ששיקם את חרבות העם לאחר חורבן הבית והתפוררות מרד בר כוכבא, כיצירה ספרותית בה הלכה ואגדה שזורות בסגנון ועריכה רבי תחכום לשוני וספרותי; כניסוח מזהיר של תורת גדולי התנאים המכיל פשט, רמז, דרש וסוד; כשריד רוח בית המקדש השני, זעיר אנפין של נבואת הנביאים של הבית הראשון, - אותיות "נשמה" של רוח הנבואה שביסוד התורה שבעל פה. זכורים לי במיוחד מפגשי הלימוד חיוניים תמיד סביב המשנה האחרונה של מסכת תענית וציור "בנות ירושלים החולות בכרמים", משנה שכולה געגוע של גדולי התנאים. זוהי לשונה, (דף כו:):

"אמר רבן שמעון בן גמליאל – (אולי אביו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה)
'לא היו ימים טובים בישראל
כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים,
שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין,
שלא לבייש את מי שאין לו(!); כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות לחולות בכרמים.
ומה היו אומרות:
בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך.
אל תתן עינך בנוי, תן עינך במשפחה –
'שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל);
ואומר – 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה'.
וכן הוא אומר – 'צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה
בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'.
'ביום חתונתו' – זה מתן תורה;
'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש
שיבנה במהרה בימינו אמן".


[א]

הגמרא בדף ל: מניחה שמהותו של יום כיפור כ"יום טוב" ברורה – "משום דאית ליה (יש בו) סליחה ומחילה". תכונה זו נובעת מהיותו "יום שניתנו בו לוחות האחרונות", גם אחרי חטא עגל הזהב ממשיכה התקשרות בין ה' לעם. מאידך, שואלת הגמרא, "חמישה עשר באב מאי היא (מהו כיום טוב)"? ניתנות שש תשובות לשאלה, מה שמעורר תהייה - איך גדולי האמוראים שבחלקן חיים רק דור או שניים אחרי עריכת המשנה חולקים על פירוש משנה כאילו לא קיימת מסורת פרשנית כלשהי לגביה!

חמישה מההסברים קשורים לאירועים היסטוריים של תיקון פירוד בעם או פורענות מיוחדת. למשל, "אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" לאחר שנידו אותו שאר השבטים בפרשת "פילגש בגבעה", או, "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר" לאחר גזירת חטא המרגלים. כאן דוגמא יפה לכך שאמוראים מתייחסים למשנה כסמכות עליונה בתורה שבעל פה גם במובן שכל שיטותיהן מתחדשות מתוכה. במקרה זה כל השיטות מבטאות את יסוד התיקון שבחמישה עשר באב, תיקון הסדק בין השבטים, תיקון המחיצה שבין העם לה' כתוצאה מחטא, וכדומה.

למרות שמהותו של חמישה עשר באב במשנה נראית סתומה, דרכו של עורך המשנה להאיר את הסתום מתוך מכמני עריכתו. במשנה קודמת מוזכרים "זמני עצי כוהנים והעם" – ימי קרבן העצים שהיו ימי חג פרטיים למשפחות שבהקמת בית המקדש השני התנדבו להביא עצים מדי שנה לקיים את אש המזבח. לוח השנה של תשעת התאריכים יוצר מסגרת סימטרית סביב חודש אב, בעיקר סביב תשעה באב. חמישה עשר באב מתואר כיום חגיגה מיוחדת בו צוין רצון העם בקיומו של המקדש. בנוסף למשפחה אחת משבט יהודה ביום זה הביאו עצים למזבח "כוהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובניו קוצעי קציעות (קבוצות שמסרו נפשם על עניינים הקשורים לקיום המקדש)".

מהותו של חמישה עשר באב הנו כשורש התיקון של תשעה באב כאשר ביסודו תיקון עצם החלשת רצון העם במקדש, אך גם תיקון האירועים האחרים שאירעו בתשעה באב. שיטות האמוראים בגמרא מבטאות זאת בבירור; הן מציינות את התיקונים לגזירת חטא המרגלים, חורבן הבית, ונפילת ביתר, סוף התקווה לחידוש מהיר של מלכות ישראל ובניין הבית. לאירועים אלו התווסף עוד תיקון שבשורש קיום העם, חטא מלחמת האחים סביב "פילגש בגבעה". שיטות אלו אינן חולקות זו על זו, אלא מפענחות ומרחיבות את העיקרון שהוזכר במשנה – תיקון השבר של תשעה באב.

[ב] 

העיסוק בבית המקדש ובחורבנו שזור בכל שישה סדרי המשנה, אבל הוא בולט במסכתנו בה מרוכזות הלכות תעניות הציבור. בפרק ד מתואר מוסד "המעמדות", קבוצות של זקני הציבור שהתאספו להתפלל על הפורענות המוטבעת בעצם מרקם הקיום, מדי יום ביומו, לצום עליה ולקרוא בתורה ממעשה בראשית בכדי שיחד עם קרבן התמיד יורידו שפע ברכה לכלל הנצרכים והסובלים.

גם חיי הקהילה היו תמיד בטלטלת הברכה והקללה. הלכות תשעה באב, והשבוע שחל בו תשעה באב, מוזכרות במסכת פעמים רבות – כמו בתעניות הגשם החמורות כאשר לא בארוסין ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחברו... מוציאין את התיבה (עם ספר התורה) לרחובה של עיר; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא (הסנהדרין) ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו". בכל מקרה של סכנה מיידית שאיימה על הציבור הנהיגו מעין תשעה באב. מאידך, היות והמקדש היה נחשב כמקום גילוי במובן זה המשנה האחרונה במסכת מתייחסת ליום כיפור ולחמישה עשר באב כימי השיא בחייהם המשותפים של הרעיה והדוד כימים הממצים את חידת ההאחדה והפירוד שבהתקשרות שלהם.

מציאות זו מתחדדת עבור עורך המשנה על רקע מאורעות תקופתו. שעה שמלכות רומא שולטת בעולם, ששבעים שנות גלות – ככל שנות גלות בבל – עברו ללא שיבת ציון, שהישות היהודית בארץ ישראל הלכה והידלדלה והגלות נראתה כחשך ללא מוצא, הופך הציור של "החולות בכרמים" המגלם את חיי הדוד והרעייה כביטוי לחלום ולגעגוע. אין אפשרות אחרת להסביר את אותה הפתעה בה מסיימת המסכת בתפילה – "זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימנו". ומה שייכת תפילה שכזו בספר הלכה!?

[ג]

רבים חשים טלטול נפש מול המשפט, "בחור, שא נא עינך וראה מה אתה בורר לך". אמנם מיד בא העידון – "אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה וכו'". אבל אי אפשר להקהות את המראה - בנות חולות בכרמים, מקום הפוריות עם המרומז לשכרות החושים שביין, ובאים הבחורים "לראות". גם דבר רבי עקיבא, רבו של רבותיו של עורך המשנה, "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים" הנו ציטוט ממשנה. אבל "הקדושה" שבשיר השירים נשתמרה על ידי כך שלאורך הדורות אמירה זו התפרשה כמכוון לסגנון של משל ומליצה - נשמה, "יחידה", מתגעגעת להדבק בשורשה או מוסדות התורה בעם הנבחר, נשיאים, סנהדרין ותלמידי חכמים, מידבקים בתורה, וכן הלאה. והנה לפנינו בחורות בשר ודם ובחורים הנושאים את עיניהם, דווקא בפרהסיה, לעיני הקהילה. כל זאת להמחיש את הנאמר בשיר השירים לא במשל ומליצה, אלא באופן שהחומר משקף את הרוח. "בנות ירושלים" הן המגלמות את עם ישראל במתן תורה, יום אירוסין, והבחורים את הדוד הפונה מתוך רצון, ובהתקשרות התמידית של הזוג במקדש, מקום מימוש הנישואין, מתהווה "שמחת לבו" של הדוד.

עומק החלום והגעגוע בחושך הגלות המתעבה רואה עדיין את האפשרות שיכולה להיות קדושה וצניעות בלי הדחקת הברכה והחיות שביצריות. ניתן פירוש מיוחד לשיר השירים בהקשר של תיקון חורבן המקדש ופורענות הפירוד בחיי הדוד והרעייה, כמו בחיי אדם במשפחות בשבטים, ובמלכות יהודה וישראל. הקידושין והנישואין של הדוד והרעיה מנוסחים בלשון של אהבת אדם באדם, וריחות הארץ, צמחיה והריה, עוטפים את הזוג הלומד את דרכי ההתרחקות וההתקרבות, היות וסוד ההתקשרות תלויה בזיקה בין החומרי והלא – חומרי כאשר ברכת ה' שביש הנברא מתממשת בקדושה.

[ד]

מי זאת ה"אמא" ש"עטרה" את המלך שלמה "ביום חתונתו וביום שמחת לבו"? גם במשנה האחרונה של מסכת ברכות –נמצאת התמודדות עם חורבן הבית והיציאה לגלות מתמשכת –וגם שם מוזכרת "אמא". "ואומר, 'אל תבוז כי זקנה אמך' (משלי כג, כב); ואומר, 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' (תהילים קיט, קכו). רבי נתן אומר: הפרו תורתך – עת לעשות לה' " (משנה, ברכות, סוף פרק ט). נדמה שבדברים סתומים אלו מתייחס רבי יהודה הנשיא לעצם מפעל המשנה שמסכת ברכות עומדת בראשו. יהדות המקדש בסוף בית שני הזדקנה, הבאישה, אבל אין לבוז אותה – היא נתנה חיים, הייתה שורש החיים. מאידך, בהזדקנותה ישנה שעת כושר להתחדשות, ליצירה חדשה, "עת לעשות לה' " – הרחבת בית המדרש כמפעל לאומי, עיצוב סדרי בית כנסת וקהילתיות חדשה. גם החורבן והיציאה לגלות עשויים להוות עילה להשראת שכינה מחודשת ולהעמקת הקשר בין הדוד והרעיה.

ל"אמא" המזדקנת ישנו חיבור ל"אמא" העוטרת. החכמה הא-לוהית, האין סופית והמתחדשת תמיד, מזדקקת ליש הנברא לשם הטמעת החכמה בגבול, במשתנה ובמתהווה. במצב בו החוכמה האין-סופית מתחילה להתממש בגבול היא מכונה "בינה", ובאופן אחר, "אמא", המכלכלת את הישויות היונקות ממנה, זאת על פי הפסוק "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב,ג) בו דרשו את המילה "אם" בחיריק כ"אם" בצירי. (על פי ברכות נז.).

אותה "אמא" שעטרה את הדוד והרעייה בתורה ובמקדש "הזדקנה". כדרכה, כל שלב "בהזדקנות", של החלשת חיונית ה"בינה" במעבר של היש הנברא מתקופה לתקופה, הנו מתוך עצם החיות בחכמה הא-לוהית גם שלב של התחדשות, גילוי החוכמה במציאות חדשה. מחד, היש הנברא נותן מימוש לבחינת האין-סוף הטמון בו למרות הגבול והנשייה, מאידך, האין-סוף פונה לקראת היש הנברא בכדי להטיל בו מזרעי החיות הא- לוהית להחיות את המתכלה ביש המשתנה, אבא לאמא, ואמא לבניה - והפרי הנו חידוש מתן התורה שבמשנה עצמה.

השיטה האחרונה המסבירה בדף לא. את מהותו של חמישה עשר באב חוזרת לפשט שבמשנה: "רבא ורב יוסף דאמרי תרוייהו (שאמרו שניהם) – יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" (שעל המזבח, היות וימי הקיץ מתקצרים ומתרבה הטל בלילות). ומוסיפה הגמרא – ומה יעשו בלילות המתארכות? יעסקו בתורה. ומי שלא יעשה כן? "אמר רב יוסף, תקבריה אימיה" (תיקבר אמו). כאמור, חיות האמא תלויה בהתחדשות הרצון להתקשרות העולה מהיש הנברא.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר