סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 


גבורות גשמים / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון


המפתח בידי הקב"ה, אך המפתח למפתח בידי האדם: על תפילת "משיב הרוח ומוריד הגשם", המגדירה את תקופת השנה שבה תודעת האדם מופנית פנימה ועיניו השמימה

מאז עליתי ארצה נשביתי בקסמיה של שמורת הטבע התלמודית שבמסכת תענית, המעלה את ריחות אדמת ארץ ישראל ואת דרך התנהלות אבותינו עם א-להי ישראל דרכה. תעודת עניות לרוחנו היא זו הדורשת להתמקד רק במחוזות הלמדנות שבמסכתות שנהגו לעסוק בהן בגולה, ולוותר על מעמקי האמונה והדעת הטמונים, למשל, במסכת זו. המסורת הפרשנית סביב יהלום תורני זה אכן דלה יחסית, היות שמעטים בה מושגי הלכה וסוגיות מורכבות המבררות מושגים כאלו, ותמיד יש חשש מללכת בשבילים תורניים שלא דרכו בהם אבותינו הגדולים. אך הגעגוע להכניס את התורה לארץ ישראל גדול מפחד הטעות הנעשית לשם שמים.

במשנה הראשונה במסכת שני יסודות מרכזיים. המשנה דנה בתפילה הקצרה "משיב הרוח ומוריד הגשם" המתוספת לברכת "גבורות ה'" ("אתה גיבור לעולם א-דני") שבתפילת העמידה. אמירתה מחלקת את הלוח היהודי לשתי חטיבות גדולות – בייחוד לשיטת רבי יהושע, הקובעת שתאריך התחלת אמירת התפילה הינו היום האחרון של סוכות (ולא היום הראשון, כדעת רבי אליעזר). כפי שמודגש בתלמוד הירושלמי, בכל מועדי התורה – פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות – אין אומרים "משיב הרוח"; ורק בתקופה שאין בה מועדי תורה, חודשי החורף שמסוף סוכות עד תחילת פסח, אומרים אותה. חלוקה זו מודגשת בשיטת רבי יהודה – "העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג (סוכות), האחרון (החזן במוסף) מזכיר (משיב הרוח), הראשון (החזן בשחרית) אינו מזכיר; ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר".


תמונת נגטיב

למבנה השנה הנוצר על ידי אמירת תפילת "משיב הרוח" יש משמעות תשתיתית להבנת הזמן היהודי. מחזור המועדים, כפי שלמדנו בסוגיה הראשונה של מסכת ראש השנה, מתחיל בליל הסדר, ומסתיים ב"אחרון של חג". המהלך ההיסטורי, הפותח ביציאת מצרים, עובר דרך מתן תורה ומסתיים בישיבה בסוכות המדבר, מקביל לציר התחדשות האומה הישראלית (מליל הסדר ועד ההיטהרות מן החטא כדי לשבת במשכן ה' בסוכות), ולציר המתאר את זמן השדה בחודשי הקיץ, את מלאכת האדם עד להבשלת יבולו, קצירתו, אסיפתו והבאתו למקדש ה' בחג הסוכות.

בעומק השפה של המועדים יש תהליך יצירה אנושית שבו אדם נכנס כאורח לשדה, מקום גילוי ברכת ה', בכדי לקחת ממנו לצרכיו האישיים והחברתיים. תנועה זו, המכניסה את ברכת ה' מהשדה אל ביתו של אדם, היא פעולה של יצירת תרבות אנושית. בהיסטוריה של התרבות היא התאפיינה בתחושה של נוכחות מוגברת של הא-ל, הפרטי והלאומי, אשר בגבורותיו חיזק את גאוות בחיריו ועוצמותיהם הכלכליות והפוליטיות.

המהלך השנתי של מועדי ה' מזמין את האדם לממש את כוחות היצירה שבהם התברך, במסגרת שבה גילוי דבר ה' הוא שמכונן את תרבות האדם היוצר. בהקשר זה מודגש במשנתנו שאמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" מהווה מעין תמונת נגטיב למהלך הגדול של מימוש ברכת ה' במעשי האדם המתגלם בסדר מועדי ה' שבחודשי הקיץ. דא עקא, שאין מהלך מקביל בחורף: אף אחד ממועדי התורה לא חל בין התייחדות עם ישראל עם א-לוהיו בשמיני עצרת לבין התחדשות האומה בניסן. בחודשי החורף נקודת ההתקשרות הנה רק בלומר, ובלחזור ולומר, "משיב הרוח ומוריד הגשם". חודשי החורף בזמן היהודי הארץ ישראלי היו תקופה בה האדם לא יצר ולא טרח – אלא בעיקר היה בבית, עיניו כלפי שמים, מתוך ציפייה שבחורף זה ה' יפנה אל עולמו ויברך אותו, כדי שבניסן שוב יוכל להיכנס האדם לשדה וליצור את קיומו.

בחודשי הקיץ עיניו של האדם פונות כלפי האדמה, והמועדים ממתנים את פיתוי הגאווה שביצירה ומפנים את תודעת האדם פנימה, כלפי ברית העם עם ה' וכלפי מקור היצירה כולה. בחודשי החורף, חודשי מועדי בית שני, עיניו של האדם מכוונות כלפי שמים ועל שפתיו תפילה.


גבורה או הזדקקות?

יסוד מרכזי שני במשנה מתגלה במחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע המחדדת שאלה בסיסית בתפילת "משיב הרוח". האם בכל פנייה של האדם כלפי א-להיו, גם כזו שעיקרה שבח ובאה לשם הכרת הפער האינסופי שביניהם, מתעוררים צורכי האדם החסר ותחינותיו כחלק מהותי מהתפילה? לפי רבי אליעזר, תפילה שביסודה ההכרה שה' בשמים והאדם על הארץ, אין בה מימד של בקשה; רבי יהושע סובר שבכל תפילה מעמיד האדם לפני ה' את קיומו וצמצומו, את הגעגוע להתקשרות מתוך קבלת ברכה.

מחלוקת זו מקבלת העמקה משמעותית בסוגיה הראשונה בגמרא. הגמרא מבקשת לברר את ההקשר ההלכתי לדיון בשאלת התאריך שבו מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתוך כך לעמוד על משמעותו של הביטוי "גבורות" בכינוי "גבורות גשמים" שבו מכנה המשנה את התפילה. על פניו, ההקשר הפשוט הינו המשנה במסכת ברכות ה, ב – "מזכירין גבורות גשמים ב(ברכת) תחיית המתים". אם זהו ההקשר למשנתנו, אזי יש להבין שמטרתה היא לקבוע סדרי תפילה: המשנה בברכות קבעה את מיקומה של תפילת "משיב הרוח", והמשנה בתענית קובעת את התאריך של תחילת אמירתה. בשל כך, הביטוי "גבורות גשמים" ייתן ביטוי למקומה של "משיב הרוח" בנוסח התפילה כחלק מברכת "אתה גיבור".

אלא שהגמרא אינה מקבלת הנחה זו, והיא מדגישה שמיקומה של מסכת תענית בסדר מועד מבליט את הרקע של הגדרת מבנה השנה וחטיבותיה ולא את מבנה סידור התפילה. בהקשר זה הפסיקה במשנה בתחילת מסכת תענית אודות אמירת "משיב הרוח" בסוכות משתלבת עם תחילת מסכת ראש השנה, הדנה בחסד ובדין שבתהליך בריאת החיים, המוטמעים בחגי ראש השנה וסוכות. זיהוי זה של הקשר ההלכה שבמשנתנו מבסס העמדה מחודשת של הביטוי "גבורות גשמים": "אמר רבי יוחנן: מפני שיורדין בגבורה". כלומר, הביטוי "גבורות" יונק מתחום כוחות הטבע.

בהמשך, מעמיקה הגמרא את הנקודה על ידי דרשת פסוקים בספר איוב המקשרת בין עוצמות הגשם ל"ברייתו של עולם", בחינת "עושה גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר" (איוב ה ט, ובשינוי קטן לפי גרסה אחרת: איוב ט י). מובן זה של "גבורות גשמים" משתלב עם פסיקת המשנה במסכת ברכות ט ע"ב: "על הזיקין (כוכב שביט או מטאור) ועל הזוועות (אולי רעש אדמה) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות – אומר 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם'". אלא שבניגוד למשמעות המושג "גבורה" שבמשנה בברכות, בבירור בסוגייתנו של משמעות ה"גבורה" הא-להית שבגשם, ממירה הגמרא את המושג ממובנו המקובל.

שתי פרשיות שונות במקרא מתארות את מקום האדם בעולם מול העוצמות הא-להיות. בספר איוב מתואר האדם בצמצומו ובשפלותו מול היש האדיר המקיף אותו. "כי אדם לעמל יולד... אולם אני אדרוש אל א-ל, ואל א-להים אשים דברתי" (ה, ו-ז)... "ומה יצדק אנוש עם א-ל, אם יחפץ לריב עמו לא יעננו אחת מני אלף... נוטה שמים לבדו ודורך על במתי ים... הן יעבור עלי ולא אראה, ויחלוף ולא אבין לו" (ט, ב; ח; יא). מול התהום האין סופי בו נידון האדם "הלא מבין" המקיים את ימי "עמלו", מעמידה הגמרא את נבואת ישעיהו: "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'... נותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה... וקוי ה' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (ישעיהו מ, כה-ל).

ההבדל בין איוב לישעיהו הנו קוטבי. מול השפלות והצמצום, העמל והמרחק האין סופי שבהם מוטל האדם, ישעיהו מתאר את גדולת הבורא שאין דומה לו במונחים המקשרים בין ה' לאדם. גבורותיו של הבורא אינן בעצם הבריאה – כי איזו גבורה ישנה בבריאת היש לכוח אינסופי? גבורתו של הבורא הינה בהיענותו, ביציאה מאין סופיותו לקראת יש נברא; בפנייתו לדעת את ברואיו, לתת ליעף כוח ולהפוך את האדם למי שיש לו אבר כנשר לעוף. בכך מושג "גבורות ה'" מקביל לאותו מהפך מושגי אודות האדם: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הוא מצביע על כך שהבורא מצמצם את יכולתו האין סופית ופונה לאחר לתת לו מקום עצמאי בעצם בריאתו כנבדל ממנו, בהעצמתו ובהיענות לצרכיו הנגזרים מכך, בעולם האדיר שברא. הגמרא מיד מחברת את "גבורות גשמים" לתפילת האדם – שהרי גבורת ה' האמיתית מתגלית שוב ושוב בעצם ההיענות לתפילה.

השמועה המסיימת את סוגיית הפתיחה של המסכת מוכרת לרבים: "אמר רבי יוחנן – שלושה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה (יולדת) ומפתח של תחיית המתים". אלא שמי שמתבונן בראיות הפסוקים לשלושת ה"מפתחות" מבין מיד שעל אף שהמפתח הנו ביד הקב"ה, "המפתח למפתח" הנו ביד האדם. מפתח הגשמים תלוי ב"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' א-לוהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו" (דברים כח א); המפתח ללידה תלוי בתפילת האישה, "ויזכור א-לוהים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה" (בראשית ל כב); ומפתח תחיית המתים אינו תלוי אדם, אבל נמצא הוא בזיקה לאדם: "הנה אני פותח את קברותיכם... והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה'... "(יחזקאל לז יב-יג).

הביטוי "גבורות גשמים" מבטא את התקשרות ה' לעולמו בחודשי החורף, את החייאת הטבע הפלאית הבאה כהיענות לתפילת האדם, ומולה הולכת ומתעמקת הבנת האדם ברצון ה' בו.

 

(בוקסה) הערה מטאורולוגית

משיב הרוח ומוריד הגשם

יש שהבינו את התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" כמתייחסת לשתי תופעות שונות בטבע שיש לשבח אודותן את ה' – "הרוחות" ו"הגשמים". לאמיתו של דבר המציאות המטאורולוגית הישראלית מלמדת שמדובר בתופעה אחת. רוחות משמעותיות פוקדות את ארצנו בהשפעת שקעים, אזורים של לחץ אוויר נמוך שבדרך כלל הינם בעלי משקעים, היוצרים זרימות אוויר חזקות. כך, למשל, מערכות חורף בריאות בישראל כמעט תמיד מאופיינות בשלב ראשון של רוחות חזקות, ורק בשלב שני מגיע הגשם השוטף. חידוש הרוח הינו סימן להעמקת המערכת, והוא מבשר גל נוסף של משקעים. היות ובהמיספרה הצפונית זרימת האוויר הכמעט מעגלית בשקעים היא נגד כיוון השעון, מרכז השקע נמצא כ-90 מעלות "אחורה" מכיוון הרוח. במערכות החורף שלנו הרוחות החזקות נושבות מכיוון דרום מערב, מה שמלמד שמרכז השקע הינו אי-שם באזור קפריסין או טורקיה.

התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" מתארת במדויק את שני השלבים של התקרבות מערכת הנושאת ברכה: קודם נושבת הרוח, ולאחר מכן יורד הגשם. תופעה זו פחות מוכרת באקלים של אירופה והמזרח, שם ישנן רוחות, לעתים חזקות, הנושבות ללא גשם. על כן התפילה הקצרה הצמיחה פירושים רבים שלא שיקפו את המציאות המטאורולוגית הישראלית.

הבנה זו הולידה את המשפט המוזר "משיב הרוח ומוריד הטל" בתפילת הטל בפסח. כידוע, הטל אינו יורד כמו הגשם, אלא נוצר על ידי שקיעת אוויר קר קרוב לקרקע. אוויר קר מסוגל להכיל פחות מים מאוויר חם, והתקררות האוויר מוציאה לחות המופיעה על הצמחייה. תהליך זה מתרחש רק בלילות שקטים, בלי רוח, מה שמאפשר שקיעה של האוויר הקר הכבד יחסית.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר