מציאות משנה תודעה פנימית / רפי זברגר

חגיגה כ ע''א
  

הנושא

אמר רבי יונתן בן אלעזר: נפלה מעפרתו הימנו, אמר לחבירו תנה לי, ונתנה לו - טמאה.
אדם פרוש (אוכל חולין בטהרה) אשר נפל בגדו המכסה חלק מגופו, וביקש מחברו שייתנה לו, ואמנם נתנה לו - לדעת רבי יונתן בן אלעזר הבגד טמא ואינו מוגדר כשמור (לגבי אכילות פרושים בטהרה), כיוון שהבעלים הסיחו דעתם מן הבגד לזמן מה. דין זה חל אפילו אם החבר שהרים את הבגד גם פרוש ומקפיד על טהרותיו, דין שלכאורה לא ברור, ואמנם הגמרא מקשה על כך כפי שיתואר בהמשך המאמר.
אמר רבי יונתן בן עמרם: נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן - נטמאו.
רבי יונתן בן עמרם מוסיף ופוסק שאם "אדם הפרוש" החליף את בגדיו בטעות מבגדי חול לבגדי שבת, ולבש את הבגדים אפילו לזמן קצר, הרי שעצם לבישת בגדים שלא חשב ללבוש אותם מסיחה את דעתו מהם והם טמאים (לגביו, כפרוש). נלמד בהמשך את החידוש בדברים אלו.
אמר רבי אלעזר בר צדוק: מעשה בשתי נשים חבירות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני רבי עקיבא וטימאן.
רבי אלעזר בן צדוק מוסיף ומצטט פסק של רבי עקיבא אשר טימא בגדים של שתי נשים "חברות", אשר מקפידות על שמירת חולין בטהרה, והוחלפו בטעות בבית המרחץ.
בהמשך הדף מתייחסת הגמרא לשלושת הדעות הללו:
בשלמא לרבי אלעזר בר צדוק - כל אחת ואחת אומרת חברתי אשת עם הארץ, ומסחה דעתה מינה.
אפשר להבין את דינו של רבי עקיבא המצוטט על ידי רבי אלעזר, כיוון שכל אשה יכולה לחשוב שהאישה השנייה לא מקפידה כמוה, ולכן אין היא שומרת אותם ובכך היא הסיחה דעתה מן הבגד. גם האשה שלובשת בגדי חברתה אינה שומרת עליהם, כיוון שהבגדים אינם שלה, על פי הכלל ''אין אדם שומר (בטהרה) דברים שאינם שלו, אם לא ביקשו ממנו לעשות זאת''. כאן אין ''העברת סמכויות'' בין שתי הנשים, לכן אין שמירה טובה על הבגדים.
לרבי יונתן בן עמרם נמי, כיון דכלים דשבת עביד להו שימור טפי - מסח דעתיה מינייהו.
ממשיכה הגמרא ואומרת כי גם דבריו של רבי יונתן בן עמרם מובנים, שהרי בגדי שבת מעולים יותר מבגדי חול, ולכן אדם ''שומר'' עליהם בשמירה טובה יותר. ובמקרה דנן, האדם אינו יודע שהוא לובש בגדי שבת, אלא חושב שהם בגדי חול, ושומרם ברמה של בגדי חול. "שמירה פחותה" זו מוגדרת כהסחת דעת ולכן בגדיו טמאים (לאכילת חולין בטהרה).
אלא לרבי יונתן בן אלעזר - נעביד להו שימור בידיה דחבריה! -
דינו של רבי יונתן בן אלעזר על הבגד (מעפורת) שנפל וחברו הרים, מדוע מטמאים את הבגד, הרי אדם יכול להשאיר ''קשר עין'' עם הבגד ביד החבר, ומדוע היא נטמאת?
אמר רבי יוחנן: חזקה, אין אדם משמר מה שביד חברו.
כדי להבין את תשובת הגמרא, נעיין בפירוש רש''י בריש העמוד, דיבור המתחיל ''טמאה'', בדינו של רבי יונתן בן אלעזר:
טמאה - ואפילו זה טהור, ולקמן מפרש טעמא: חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו, לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו,
בעל הבגד לא שומר היטב, לאור החזקה שאדם אינו שומר היטב דברים שלא נמצאים תחתיו אלא ביד חברו. לכן השמירה של הבעלים על החבר אינה יעילה דייה. וממשיך רש''י בפירושו:
וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה, דמימר אמר: כיון שאמר ליה תנה לי, והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור - לא חש לטהרתו, ויש כאן היסח הדעת, ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת טומאה
ממשיך רש''י ומסביר מדוע שלא נסמוך על שמירת החבר שהחזיר לו את הבגד, אשר גם מקפיד על אכילת חולין בטהרה, ואומר כי למרות היותו חבר, אם הוא מחזיק חפץ של מישהו אחר, והבעלים לא חושש לכל דיני טהרה, - אינו מקפיד כל כך, וזה גם נקרא היסח הדעת המטמא (לאוכלים חולין בטהרה). 
 

מהו המסר

יש להבין את הסברה של הגמרא בדעת רבי יונתן בן עמרם. מדוע אם אדם שומר על בגדי שבת שלו ברמה של ''שמירת בגדי חול'' מוגדר הדבר כהיסח הדעת, הרי שמירת בגדי חול לעצמם יכולה להיות שמירה מעולה. נעיין בהסבר רש''י:
וזה סבור שאלו של חול - אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן, וכאין בלבו לשומרן דמי.
אם בפועל שמר על בגדי שבת כמו שמירה של בגדי חול נחשב הדבר על ידי חכמים כאילו ''אין בליבו לשומרן'' וזהו היסח הדעת. הדבר נראה כעין משהו מיסטי, שלמרות שאינו יודע שמדובר בבגדי שבת, נחשב הדבר כאילו לא חשב בליבו לשמור שמירה טובה.
לאור זאת נוכל לומר, כי לא תמיד הידיעה הפורמאלית קובעת את טיב מעשינו, לפעמים המציאות האמיתית משפיעה באופן פנימי על המחשבה למרות שהדבר לא קיים בתודעה שלנו. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]