סוף טוב הכול טוב / רפי זברגר

חגיגה יא ע''ב
 

הקדמה

לאחר שסיימנו את הפרק הראשון בנושאים ש''יש להם על מה שיסמוכו'' ובין היתר הוזכרו דיני עריות, פותחת המשנה הראשונה בפרק ב' ומלמדנו אלו לימודים אסור ללמוד בתלות של מספר הלומדים, ובין נושאים הללו מוזכר גם עריות.
 

הנושא

אין דורשים בעריות בשלשה,
למסקנת הגמרא מדובר על ''סתרי עריות'' שהם דינים שלא נכתבו במפורש בתורה, כמו איסור ביתו מאנוסתו, אם חמיו ועוד. פוסקת המשנה שאין ללמוד דינים אלו עם שלושה תלמידים ויותר, שכן ייתכן שהרב ידסקס עם אחר התלמידים, ושני תלמידים האחרים יתדיינו ביניהם, ואז עלולה לצאת תקלה בנושאים אלו שכאמור אינם כתובים במפורש בתורה.
החשש כאן יותר גדול מהחשש בעיסוק שאר דיני התורה, כיוון שהיצר הרע גדול מאוד בנושאים אלו.
ולא במעשה בראשית בשנים,
מעשה בראשית בעיקרו הינו תיאור הנבראים בששת ימי בראשית, שם נכתב הפועלה ''עשיה'' כמו למשל בפסוק האחרון של פרק א' בפרשת בראשית: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:
עיסוק בעניינים עמוקים אלו של הנבראים, מהותם וייחסם זה לזה וכדו' אין ללמוד עם שני תלמידים ויותר, אלא רק עם תלמיד אחד, מחשש שמא מי מהתלמידים לא יבין כראוי את הנלמד, ועלול חס וחלילה להגיע לשיבוש באמונה.
ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
מעשה מרכבה הם דמות ארבע החיות שראה יחזקאל בנבואתו בגולה (נהר כבר) ושוב עם חזרתו לארץ, אשר מעליהן נראה דמות כסא, ומעליו דמות כבוד ה'. דברים נסתרים ונשגבים אלו אין ללמוד אלא אם כן מדובר באדם חכם המבין בעניינים אלו, וגם יכול להסיק מסקנות מלימוד שילמדו רבו בנושאים דקים ונשגבים כאלו (מבין מדעתו).
כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.
לאחר שהגבלנו את הלימוד במעשה בראשית ומעשה מרכבה, ממשיכה המשנה ללמד כי אין לעסוק בנושאים שהם למעלה מן המרכבה, ולמטה מהחיות, שהם בענייני המלאכים וחיות הקודש, דברים נשגבים שאין לנו יד בהם.
יש מחלוקת לגבי הנושאים "לפנים ואחור". רש''י כותב ''חוץ למחיצת הרקיע למזרח (לפנים) ולמערב (לאחור), בכוונה כנראה לדברים שהם מחוץ למסגרת של היקום, דברים לא נתפשים בשכל אדם אנושי. בהמשך מבין רש''י משאלת הגמרא, כי הכוונה לעיסוק בנושאים שקדמו לבריאת העולם, ודברים עתידיים.
כל העוסק בנושאים אלו, רצוי (ראוי) לו שלא בא לעולם בכלל, כיוון שאין זה מתפקידנו בעולם להבין בנושאים אלו.
וכל שלא חס על כבוד קונו - רתוי לו שלא בא לעולם.
ישנה מחלוקת אמוראים בגמרא (ט''ז.) כיצד בא לידי ביטוי אדם שאינו חס על כבוד קונו. רבי אבא אמר ''זה המסתכל בקשת'', בכוונה שמתבונן וחוקר על רמזי הקשת, ורב יוסף אמר ''זה העובר עברה בסתר'', שהוא יכול לכוף את יצרו, אך עובר דווקא בסתר, עובדה המלמדת כי הוא ירא מבשר ודם יותר מיראת הקדוש ברוך הוא. גם אדם כזה ''טוב ויפה אילו לא בא לעולם''.
נלמד את פירוש תפארת ישראל על תחילת משנתנו:
ונקט הך מתניתין הכא, אגב דמתניתין דלעיל, ונחטפה משנה זו בחזקת היד מפרקן דלעיל, אף על גב דשייכי טפי להתם, מדלא רצה תנא לסיים הפרק עם "ראוי לו שלא בא לעולם"
וכמו כן בסוף פרקן, גזייה תנא ממשנה ה' ואילך מפרק ג' וחברן לפרקן, אף על גב דשייכי טפי לפרק ג' דמיירי כולה מטהרות ומתרומה וקודש, מדלא רצה תנא לסיים פרקן במשנה ד' במילי דצדוקין]:
תפארת ישראל מעיר כי משנתנו מתאימה יותר לסוף הפרק הראשון כפי שהוזכר בהקדמה, אך לא נלמדה שם כדי לא לסיים את הפרק במילים המסיימות את משנתנו "ראוי לא שלא בא לעולם''.
מוסיף תפארת ישראל להסביר באותו אופן את המשניות בסוף פרקנו, פרק ב'. שלש המשניות האחרונות (ממשנה ה' ואילך) העוסקות בדיני טהרות אינן שייכות ''באופן טבעי לפרקנו", אלא לפרק ג' העוסק כולו ב''טהרות וקודש''. בכל אופן רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, צרף משניות אלו לפרק ב', על מנת שלא לסיים את הפרק בדין הנלמד מהצדוקים. שהרי סוף משנה ד' מסיימת ''שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת''. זוהי דעת הצדוקים שחג שבועות חל תמיד ביום ראשון לאחר השבת, כפי שהם מסבירים את הפסוק ''ממחרת השבת''. 
 

מהו המסר

תפארת ישראל מלמד אותנו עיקרון חשוב בלימוד ולא פחות חשוב לחיים. לא לסיים לימוד מסוים (פרק או מסכת וכדו') בדברים לא טובים. שכן, הסוף הוא משמעותי, נחרט יותר בזיכרון, ולכן אין לומר בחלק זה דברים או איזכורים שליליים. לסיים פרק במילים ''ראוי לו שלא בא לעולם'', הוא סיום צורם ומשאיר טעם רע בפה. כמו כן, לימוד של תורת הצדוקים, שאינה מאמינה בתורה שבעל פה, ואינה מאמינה בדברי חכמים, אינה מתאימה לסיום של פרק שלם.
אנו מבקשים לסיים ''בדברים משלנו'', ולא בתורות שאנו לא מאמינים ודוחים אותם.
עיקרון זה של סיום לימוד, נכון גם לנושאים שונים במהלך חיינו. רצוי מאוד לסיים כל יום ויום בחיים בדברים טובים. למשל, אם היה כעס או מריבה עם מאן דהוא, הרי שרצוי מאוד לסיימו ולהגיע לעמק השווה לפני שהולכים לישון.
כל דיון וכל מפגש עם חברים, משפחה או קולגות לעבודה, רצוי לסיים בדברים טובים ומשמחים. אם על ידי אזכור ימי שמחה של המשתתפים בפגישה, או סיפור טוב המלמד מסרים חשובים ומעניינים.
המשפט סוף טוב הכול טוב, הוא שם של מחזה שכתב שייקספיר, אך הפך להיות ביטוי למצב מלחיץ או לא נעים שנפתר בסופו של דבר. וכן בעולם הפסיכולוגיה משמש הביטוי להסתכלות על החיים בצורה אופטימית.
היום למדנו לייחס זאת גם לסיום של מקטעי חיים: סוף לימוד פרק, סוף ישיבה או מפגש, וכן סיום של כל יום בחיינו.
אם הסוף הוא טוב, הכול טוב!
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]