שמיים וארץ / חגיגה יב ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו עוסקת בנושאים שברומו של עולם: בריאתו של אדם הראשון, תהליך בריאת העולם, סדר שבעת הרקיעים ועוד. בין השאר מביאה הגמרא מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בשאלת סדר בריאתם של השמיים והארץ: לדעת בית שמאי השמיים נבראו תחילה, ואילו לדעת בית הלל הארץ נבראה קודם לשמיים.
מחלוקת זו, מטבעה, עוררה את מחשבתם של הפרשנים, שעסקו בהבנת מהותה ובעקרונות החשובים העולים ממנה. אנו נלך בעקבות המלבי"ם (במדבר יט, ב), ששׂרטט את דמותה של מחלוקת עקרונית החובקת תחומים רבים:
"שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב"ה, ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה"ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם. וכבר אמרו שב"ש וב"ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא, כי ב"ש קצו בעה"ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא היה נברא לחיות עם הגְּוִיָּה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה...".
המלבי"ם מסביר שבית שמאי ובית הלל נחלקו ביחס לגוף, לגשמיות ולעולם הזה: בית שמאי מאסו בהם וראו בהם כלי פגום, שנועד רק לנסות את האדם וטוב היה לוּ לא היה קיים כלל, ואילו בית הלל הכירו בחשיבותם של הכלים הללו וראו בהם בסיס חיוני לנשמה, לרוחניות ולעולם הבא. המלבי"ם מונה מחלוקות נוספות שבהן, לדעתו, הולכים בית שמאי ובית הלל לשיטתם, כגון המחלוקת בין שמאי, שהיה מייחד את הבהמה המשובחת ביותר שברשותו לכבוד שבת, ובין הלל, שהיה אוכל את הבשר המשובח שבידו גם ביום חול, שנאמר "ברוך ה' יום יום", וסמך על הקב"ה שימלא את מחסורו בשבת (המלבי"ם מוסיף דוגמות נוספות, והרוצה להרחיב יעיין בדבריו במלואם).
המלבי"ם אינו מונה את המחלוקת שבסוגייתנו בין המחלוקת הללו, אך נראה שגם כאן הדברים מתאימים להסברו: בית שמאי מנמקים את דעתם, שהשמיים נבראו לפני הארץ, בכך שלא ייתכן ש"אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כיסא" – השמיים הם כיסאו של הקב"ה, החלק החשוב, ואילו הארץ אינה אלא 'הדום רגליו', הטפל לכיסא, בזוי ממנו ומשרת אותו. גם העולם הזה אינו חסר משמעות, לדעתם, אך חשיבותו מועטת והוא אינו אלא משלים קל ערך לעולם הבא. לעומת זאת, בית הלל מדמים את בריאת השמיים והארץ לבניית בית, וכפי שאדם בונה תחילה את הקומה התחתונה של הבית ורק לאחר מכן הוא בונה את הקומה העליונה, כך הארץ נבראה לפני השמיים. הדבר מתאים לשיטתם, הרואה את העולם הזה כבסיס הכרחי לעולם הבא.
על פי הסבר זה נוכל להבין את עמדתם של חכמים, המשלבים בין שתי הדעות וקובעים ש"זה וזה כאחת נבראו". ריש לקיש מסביר זאת:
"כשנבראו – ברא שמים ואחר כך ברא הארץ, וכשנטה – נטה הארץ ואחר כך נטה שמים".
על פי עמדת ביניים זו, הבריאה מייצגת את המציאות האידאלית, שבה השמיים קודמים לארץ, ואילו ה'נטייה' – העמדת השמיים וארץ על מכונם – מייצגת את המציאות בפועל, המתחשבת באילוצי החיים ועל פיה יש חשיבות מרובה גם לעולם הזה. מבחינה עקרונית קרובה עמדה זו יותר לדעת בית שמאי, על אף שהיא מקבלת, כביכול בדיעבד, את עמדתם של בית הלל.
אפשר שעמדה דומה עולה גם מדבריו של המלבי"ם בהמשך לדברים שהובאו לעיל:
"וכבר כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כב"ש וכרשב"י הוא מפני גודל מעלתם, שלא עסקו בתורת העה"ז כלל... ואמרו שבשמים פוסקים כב"ש וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעתיד לבוא כשיתפשטו הנפשות מן הגופים, שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון, ועל זה אמר 'כי תורה חדשה מאתי תצא'...".
לדעת האר"י, לעתיד לבוא תתגלה במציאות האידאלית, ואז תתקבל דעתם של בית שמאי, ויתקיימו דבריו של ישעיהו הנביא (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" – השמיים תחילה, ואחר כך הארץ.
