תשלומים / חגיגה ט ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הסוגיה בדף ט ע"א עוסקת בדין תשלומי חגיגה – חובתו של אדם שלא הקריב קורבן חגיגה ביום הראשון של החג לעשות זאת בימים שלאחר מכן. האמוראים נחלקו בנוגע לגדרו של חיוב זה: לדעת רבי יוחנן כל ימי החג הם ימי תשלומים ליום הראשון, שבו עיקר חובת החגיגה, ואילו לדעת רבי אושעיא בכל אחד מימי החג יש חובת תשלומין ליום שלפניו, כלומר גם ביום השני והלאה יש חובה עצמאית, והיא זו שמחייבת את התשלומים ביום שלאחריו.
הגמרא מביאה נפקא מינה בין שתי הדעות: מה הדין באדם שהיה חיגר ביום הראשון של החג, וממילא היה פטור מן החגיגה באותו יום, אך לאחר מכן הבריא? לדעת רבי יוחנן (שכמותה פסק הרמב"ם להלכה), שהחיוב שבכל הימים נגרר אחר החיוב של היום הראשון, אדם כזה יהיה פטור גם מן התשלומים, ואילו לדעת רבי אושעיא – בכל יום מתחדש חיוב חדש, והאדם שהבריא יתחייב שוב בחגיגה.
דין התשלומים שימש בסיס למחלוקת ראשונים בנוגע להקרבת קורבן חגיגה בשבת. הגמרא במסכת פסחים (עו ע"ב) קובעת שאין מקריבים חגיגה בשבת, ומנמקת זאת (על פי גרסת רש"י) בכך ש"כיון דאית ליה תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת": מכיוון שיש לחגיגה תשלומים – היא אינה נחשבת קורבן שזמנו קבוע, וממילא אינה דוחה את השבת. אולם בעלי התוספות (שם ד"ה ה"ג) חלקו על גרסה זו, ולדעתם יש מקור מיוחד מן הפסוקים לכך שהחגיגה אינה דוחה שבת, ואין לכך קשר לדין התשלומים.
אולם כעת, משנקבע שהחגיגה אינה דוחה שבת, מתעוררת שאלה חדשה בעקבות סוגייתנו: מדוע כשהיום הראשון של החג חל בשבת אין הדבר נחשב כאילו כל ישראל פטורים מן החגיגה, וממילא לא יתחייבו גם בתשלומים, בדומה לדין החיגר הנזכר בסוגייתנו?
לפי דברי רש"י הדבר ברור – אם מניעת ההקרבה בשבת מבוססת על דין התשלומים, ודאי שלא נוכל לחזור ולהשתמש באיסור ההקרבה בשבת כבסיס למניעת התשלומים, משום שיש בכך סתירה פנימית, אולם לפי בעלי התוספות עדיין יש מקום לקושיה. על כך השיבו התוספות (לעיל ב ע"א ד"ה איזהו) שהפטור מן התשלומים נוהג רק כאשר האדם הופקע מן החיוב, אולם כאשר חיובו של האדם עומד במקומו, אלא שמחמת היום – השבת – הוא אינו יכול להקריב את החגיגה, חיוב התשלומים קיים כתמיד.
בעקבות זאת נחלקו האחרונים בשאלה חדשה: מה דינו של אדם שהיה חיגר ביום הראשון של החג, שחל בשבת? האם הוא פטור מן התשלומים, כדין מי שהיה חיגר ביום הראשון, או שמא הוא חייב בהם, משום שחיגרותו לא מנעה ממנו את ההקרבה, שהרי בכל מקרה היום לא היה ראוי להקרבה?
לכאורה העמדה הראשונה מובנת – וכי מה אכפת לנו שיש בעיה בהקרבה בשבת? סוף סוף, האדם שלפנינו היה פטור לחלוטין מן החגיגה בשל חיגרותו, וממילא אינו חייב בתשלומים! אולם הצל"ח (לקמן יז ע"א) פסק שבמקרה כזה החיגר שנתרפא חייב בתשלומים, משום ש"בלאו הכי ליכא בשבת הקרבה לשום אדם".
אפשר שדבריו של הצל"ח מבוססים על עיקרון שהזכרנו בעיונינו הקודמים ביחס למצוות הראייה. בעיוננו לדף ז' הסברנו שבמצוות הראייה יש מרכיב ציבורי, שלפיו יש חובה כללית שכל עם ישראל ייראה לפני ה' ברגלים תוך הבאת קורבנות עולת ראייה, ולא רק חיוב פרטי על כל אדם לעשות זאת. ייתכן שגם מצוות החגיגה היא חובה ציבורית, וכאשר כל עם ישראל מנוע מלהקריב, אף שהסיבה לכך היא דחיית ההקרבה מפני השבת, ולא שהאנשים עצמם היו מופקעים מן החיוב, הדחייה המשותפת לכל עם ישראל מונעת את החיוב מעיקרו והופכת את היום ליום שאין בו חיוב כלל. במקרה כזה חובת התשלומים שלמחרת אינה רק חובת תשלומים מכוח היום הראשון, אלא העברה של עיקר המצווה מן היום הראשון ליום שלאחריו, וממילא מי שהיה חיגר ביום הראשון לא נפטר מלהקריב ביום השני, לאחר שיתרפא.
[הצל"ח מביא שם דין מחודש אף יותר: הירושלמי קובע שלאחר מותו של דוד המלך, שהתרחש בחג השבועות, היו כל ישראל במעמד של 'אוננים' – אנשים שקרובם נפטר, הפטורים מן המצוות. כתוצאה מכך הם לא יכלו להקריב חגיגה באותו יום, ולמרות זאת היה עליהם להקריב חגיגה למחרת. הצל"ח מסביר שגם כאן יסוד החיוב ביום השני הוא שהיום הראשון הופקע לחלוטין מחובת החגיגה, משום שפטור האנינות היה משותף לכל העם, על אף שלא היה כאן כל פגם מצד היום עצמו, אלא רק פטור אישי לכל אחד מישראל.]
