במידה ובמשורה / רפי זברגר

חגיגה ז ע''א
 

הקדמה

במסגרת דיונים של הגמרא על מצוות הקרבת קרבן עולת ראיה מביאים את המשנה הידועה ממסכת פאה (א', א'):
אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
בהבנה הראשונה של הגמרא למילה ''ראיון'' היא קרבן עולת ראיה ובעקבות כך אמר רבי יוחנן את הדברים הבאים:
כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. עד שבא רבי אושעיא ברבי ולימד: הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. אבל חכמים אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.
אומר רבי יוחנן כי בתחילה חשבנו לפרש את המשנה שאין שיעור מן התורה לשווי מכסימלי של קרבן עולת ראיה, אבל בכל אופן התורה מחייבת מינימום, עד בוא רבי אושעיא ''הגדול'' וקבע כי מן התורה גם אין שיעור מינימלי, אלא חכמים קבעו את השיעור כפי שלמדנו את המחלוקת במשנתנו, שלפי בית הלל שווי מינימלי של קרבן עולת ראיה הוא מעה כסף, ושווי מינימלי של קרבן חגיגה שתי כסף.
מיד שואלת הגמרא מהי בעצם משמעות לשון ''ראיה'' שלכאורה נראה כי אין הכוונה רק קרבן עולת ראיה, ומביאה מחלוקת אמוראים לכך:
רבי יוחנן אמר: ראיית פנים בעזרה, וריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן.
רבי יוחנן מסביר כי עצם עלייה להר הבית והעזרה היא מצוות ראיה, וריש לקיש מצמצם זאת להבאת קרבנות בעזרה.
מבהירה הגמרא את עמדות האמוראים:
• בעיקר הרגל - כולי עלמא לא פליגי דראיית פנים בקרבן, כי פליגי - בשאר ימות הרגל.
כולם מסכימים שיש להביא קרבן ראיה ביום טוב ראשון של החג (עיקר הרגל), אלא מחלוקתם לגבי מי שעולה שוב בשאר ימות החג, כפי שיוסבר מיד:
• כל היכא דאתא ואייתי - כולי עלמא לא פליגי דמקבלינן מיניה, כי פליגי - דאתא ולא אייתי. דרבי יוחנן סבר: ראיית פנים בעזרה דכל אימת דאתי לא צריך לאתויי. ריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דכל אימת דאתי צריך לאתויי.
כולם מסכימים כי מותר וניתן להביא עוד קרבנות נוספים במשך ימי הרגל, אך מחלוקת האם זו חובה או רשות. ריש לקיש מחייב הבאת קרבן בכל עליה, ורבי יוחנן סובר כי משמעות הלשון ''ראיון אין לו שיעור'' הוא עצם העלייה להר הבית ולכן אינו מחייב להביא קרבן בכל עלייה ועלייה.
 

הנושא

מקשה הגמרא קושיות שונות על שתי השיטות, נתמקד בקושיית רבי יוחנן על ריש לקיש שבעקבותיה משנה הגמרא את מהות המחלוקת:
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: יִרְאֶה יֵרָאֶה - מה אני בחנם אף אתם בחנם!
כתוב בתורה מצוות ראיה בפרשת כי תשא (פרשת השבוע שלנו – תשפ''ב) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל''ד, כ''ג): המילה יֵרָאֶה נקראת כך, או נכתבת בלשון יִרְאֶה. המילה יֵרָאֶה מיוחסת לקדוש ברוך הוא, במובן שהאדם יֵרָאֶה כלפי קודשא בריך הוא. לעומת זאת המובן של יִרְאֶה מתייחס כלפי האדם: כל אחד חייב לראות את פניו של ה'. חכמים דורשים ומקישים בין שתי המשמעויות: כשם שהקדוש ברוך נראה אלינו ''בחינם'', ללא קרבנות וכדו', כך אנו צריכים להיראות לפניו בחינם – משמע גם ללא קרבנות. משמע מכאן כשיטת רבי יוחנן שאין חובה להביא קרבנות בשאר ימות הרגל. מכוח קושיא זו מסבירים באופן שונה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש:
אלא: כל היכא דאתא ולא אייתי – דכולי עלמא לא פליגי דעייל, ומתחזי ונפיק, כי פליגי - דאתא ואייתי. רבי יוחנן דאמר ראיית פנים בעזרה; ראיית פנים הוא דאין לה שיעור, הא לקרבן - יש לה שיעור. וריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דאפילו קרבן נמי אין לו שיעור.
כולם מסכימים שאין חובה להביא קרבנות גם בשאר ימות החג: אם אדם עלה להר הבית ללא קרבן – מתקבל בברכה.
רבי יוחנן אוסר להביא קרבנות ראיה נוספים בשאר ימות החג, כך שאדם המביא קרבן ראיה בשאר ימות החג – מונעים ממנו מהקרבת הקרבן. לעומתו, סובר ריש לקיש כי אין מניעה להביא קרבנות נוספים בשאר ימות החג.
גם לפירוש זה חוזר ומקשה רבי יוחנן על ריש לקיש:
איתיביה: הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ (משלי כ''ה, י''ז)!
פשט הפסוק במשלי מנחה אותנו לא ללכת יותר מידי לביתם של חברים. שהרי בסופו של דבר המארח יהיה ''שבע'' מהאורח ועלול להגיע לשנאה כלפיו (מהעובדה שהוא ''מתנחל'' בבית שלו). דורש רבי יוחנן את הפסוק גם ביחס לקדוש ברוך הוא שהוא ''רע'' שלנו ( לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: (תהלים קכ''ב, ח')). ולכן הוא מבין שאין להביא יותר מידי מתנות (קרבנות) לה', וזהו לכאורה סברתו של רבי יוחנן האוסר להביא קרבנות ראיה נוספים במשך ימי החג, וקשה לשיטת ריש לקיש.
התם בחטאות ואשמות,
עונה ריש לקיש כי גם לפי דרש הפסוק ניתן לייחס זאת לקורבנות חובה כמו חטאת ואשם הבאות לאחר חטאים של האדם, ועליהם דיבר הפסוק שאין להרבות בכך, במובן שיש להיזהר מלחטוא יותר מידי, אפילו בשוגג, שהרי אז יצטרכו להביא קרבנות חטאת ואשם רבים. אבל, אומר ריש לקיש, אין מניעה להביא קרבנות בימי החג, בכל עלייה להר הבית.
הגמרא מיד מוכיחה את האבחנה שעשה ריש לקיש מלימודו של רבי לוי כדלהלן:
כדרבי לוי, דרבי לוי רמי: כתיב (שם) הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ, וכתיב (תהלים ס''ו, י''ג): אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי:! לא קשיא; כאן - בחטאות ואשמות, כאן - בעולות ושלמים.
רבי לוי מקשה סתירה לכאורה בין שני פסוקים. הפסוק שלמדנו במשלי מלמד כי יש להימנע מלהביא קרבנות רבים לבית המקדש, לעומתו, הפסוק בתהלים מעודד להביא קרבנות עולה לבית המקדש. ומתרץ כי הפסוק במשלי אמנם מתייחס לקורבנות חטאת ואשם, שמהם יש להימנע כמה שאפשר (על ידי מיעוט מעשי חטא) והפסוק בתהלים מדבר על עולות, אותם ניתן להביא כמה שיותר.
 

מהו המסר

למדנו היום שלושה מבטים ביחס לקשרי גומלין בין אדם לחברו ובין אדם לקונו:
• לפי ההבנה הראשונה במחלוקת האמוראים, ריש לקיש סובר כי אדם המגיע להר הבית בשאר ימות החג ואינו מביא קרבן ראיה – עוצרים אותו ולא מרשים לו לעלות להר.
• לפי ההבנה השניה במחלוקתם, רבי יוחנן הוא זה שעוצר אדם מלהביא קורבנות ראיה נוספים במשך ימי החג.
• למדנו עוד כי פשט הפסוק במשלי מלמד שאין להרבות ולהתארח אצל חבר יותר מידי, שכן הדבר עלול להימאס על המארח ולגרום לשנאתו כלפי האורח.
נלמד מכך מספר מסרים בנושאים אלו של קשרי גומלין:
 כשאדם מגיע לבית חברו או ל"ביתו" של הקדוש ברוך הוא צריך להביא תשורה. אם מגיעים מספר פעמים סמוכים זה לזה ,ייתכן שאין צורך להביא כל פעם מחדש (שהרי הבנה זו של שיטת ריש לקיש נדחתה).
 לפעמים אפילו צריך ''לעצור'' מבעד הבאת התשורות, כפי שרבי יוחנן סובר בהסבר השני. לא נותנים לאדם "להשתגע יותר מידי'', ואם הוא מגזים – עוצרים ומונעים ממנו להביא עוד ועוד "מתנות".
 ובאופן כללי כדאי לשים לב, לא להציק יותר מידי. אדם המתארח שוב ושוב בבית חברו (וכנראה גם בבית קונו), למרות שזה נחמד ונעים, ''יש גבול'' גם לכך. כידוע, כל דבר צריך לעשות במידה ובמשורה, לא פחות מידי אך גם לא יותר מידי.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]