אין נראין חצאין / חגיגה ז ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הברייתא המובאת בדף ז ע"א עוסקת בגדרי העלייה לרגל, וקובעת ש"אין נראין חצאין, משום שנאמר 'כל זכורך'". הגמרא דנה במשמעותה של קביעה זו, ואביי מסביר אותה באמצעות ברייתא אחרת:
"אחרים אומרים: המקמץ והמצרף נחשת והבורסי פטורין מן הראייה, שנאמר 'כל זכורך' – מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך".
על פי דעת אחרים, הפסוק "כל זכורך" בא למעט את מי שמחמת מלאכתו או מחמת מום שיש בו אנשים מתרחקים ממנו ואינם חפצים בקרבתו, וממילא הוא אינו יכול להיראות בעזרה יחד עם כל העם.
מה טיבה של הפקעת אנשים אלו מחובת הראייה? מדוע לא יעלו בחבורה בפני עצמם, מבלי לפגום בשמחתם של האחרים?
אחד מיוחד מחכמי דורנו, ר' לייב מינצברג ז"ל (למי שאינו מכירו מומלץ לראות את הערך על אודותיו בויקיפדיה ולהתרשם מדמותו רבת הפנים), הסביר את הדברים בספרו "בן מלך". לטענתו, מצוות הראייה לפני ה' ברגלים אינה חובת יחיד אלא חובת ציבור – עם ישראל ככלל, ולא כיחידים, צריך להיראות לפני ה' במועדים. הוא מבסס את דבריו, בין השאר, על סוגייתנו, ומסביר שמי שאינו יכול להיראות יחד עם כל העם ממילא אינו מצווה להיראות כלל, שהרי כל עיקר הציווי הוא להיראות כחלק מכלל העם.
על פי זה נוכל לקשר את הדברים לרעיון שהעלינו בעיוננו לדף ד. שם הצענו שלפי הירושלמי, המחייב נשים וקטנים בראייה בעזה, יש להבחין בין החיוב להיראות בעזרה, שהוא חלק מחובת הציבור, הכולל בתוכו גם נשים וקטנים, ובין החובה להקריב קורבן, שממנה הופקעו הנשים והקטנים. אם כנים דברינו, אפשר שיש להבחין כך גם ביחס לאנשים הנזכרים בסוגייתנו, ודינם יהיה הפוך משל הנשים והקטנים: מן הראייה בעזרה, שהיא חובת הציבור, הם הופקעו, אך אפשר שבעולת הראייה הם חייבים, ככל אדם מישראל, ואם אכן יגיעו לעזרה על אף שאינם חייבים בכך – יהיה עליהם להקריב קורבן.
[ייתכן שכך יש להבין את דעת הרמב"ם בהלכות חגיגה ב, ב, שפסק שעליהם לטהר עצמם ולהיראות בעזרה: הם נדרשים לטהר עצמם כדי שיוכלו לבוא יחד עם שאר העם ולהשתתף במצווה הכללית, אך מצד חובה זו לבדה היה ראוי פשוט לפוטרם, כדעת הברייתא שבסוגייתנו. עצם החובה להשתדל ולבוא לפני ה' נובעת מהחובה האישית המוטלת עליהם – אפשר שזהו רובד אישי בחיוב להיראות בעזרה, אך אפשר שמוקד החיוב האישי המדובר הוא הקרבת עולת הראייה.]
אנו הסברנו את דברינו לעיל על פי הירושלמי, הסובר שנשים חייבות בראיית פנים בעזרה, אך מה סובר הבבלי, הפוטר נשים ממצווה זו? האם הוא חולק על הקביעה שמצוות הראייה היא חובת ציבור? גם לכך אפשר למצוא תשובה בדבריו של ר' לייב מינצברג: לדעתו, זה טבעה של חובת ציבור – שדי בכך שעיקר העם יקיימו אותה, ובעניין זה הנשים טפלות לגברים ואף אם אינן מגיעות לעזרה אין בכך פגיעה בהגעת כל העם. ר' לייב מינצברג מרחיב טענה זו ומחדש חידוש מרחיק לכת: לא רק פטור הנשים ממצוות הראייה נובע מהסתפקות בנוכחות הגברים בלבד כמייצגי כל העם, אלא אף פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן מבוסס על עיקרון דומה. לדעתו גם מצוות אלו עיקרן הוא שהעם יקיים אותן, ונשים פטורות משום שהגברים מקיימים את המצווה אף עבורן, ולכן נשים המקיימות מצוות אלו מקיימות מצווה – סוף סוף, קיום המצווה על ידי חלקים נרחבים יותר מן העם מוסיף לקיום המצווה ומשפר אותו, ועל כן יבואו גם הנשים הללו על שכרן כמקיימות מצווה.
