מעשה טוב בעייתי / רפי זברגר

חגיגה ה ע''א
 

הקדמה

בשלהי הדף הקודם ובתחילת הדף שלנו מביאה הגמרא מימרות על מספר חכמים אשר התעוררו לבכי בקוראם פסוק מהתנ''ך, תוך הבנה משמעותו העמוקה. במאמר זה נעיין בפסוק מקהלת אשר הביא לבכיו של רבי יוחנן.
 

הנושא

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע (י''ב, י''ד), עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו?
רבי יוחנן בכה כשהבין והפנים כי הקדוש ברוך הוא מתייחס לכל מעשה של אדם, בין אם עשאו במזיד או בשוגג, כך שהוא אפילו לא מודע לעובדה שעבר עבירה. על כל מעשה (או אי מעשה) הקדוש ברוך דן ומעניש במידה המתאימה לאותו מעשה. במילים של רבי יוחנן, האם עבד כזה שהאדון מתחשב עמו על כל צעד שהוא עושה, גם כשנעשה בלי משים ובשוגג, ''האם יש לעבד זה תקנה''?
ממשיך הפסוק וקובע כי גם ''על כל נעלם'' דן ושופט הקדוש ברוך הוא, ומיד שואלת על כך הגמרא, ומביאה דוגמאות של שני אמוראים, המייצגים מעשים שאדם עושה ונעלמו ממנו המשמעויות של אותו מעשה לסביבתו.
מאי עַל כָּל נֶעְלָם? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס.
רב מדגים זאת על אדם שהורג כינה המפריעה לו, אך לא שם ליבו שמעשה זה גורם רע מאוד לחבר שנמצא שם.
אנו מכירים זאת היטב, בהריגת חרק בבית, דבר שיכול מאוד ''לזעזע'' אנשים מסוימים בבית. הדוגמא של רב היא אפילו על חרק, יצור קטן מאוד, שגם הריגתו מפריעה ומציקה לאנשים מסוימים, ואין הוא שם ליבו לכך.
שמואל מדגים זאת על ידי ''פעולה טבעית'' של רקיקה שאדם מרגיש צורך לעשותה, מבלי משים שהיא ממאיסה את החבר שנמצא בקרבתו.
הפסוק מסיים וקובע כי גם מעשים טובים ''מגיעים למשפט'' הבורא, וגם עליהם ניתן להיענש לפעמים. הגמרא מנסה להבין מתי מעשים טובים מוגדרים גם כמעשים שיש בהם פגם הגורם לענישה. שלוש דוגמאות מביאים אמוראים:
מ אִם טוֹב וְאִם רָע? אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא.
מה יכול להיות יותר נעלה מנתינת צדקה לעני. אך אומר תלמיד מבית מדרשו של רבי ינאי, שאם נתינת הצדקה נעשית בפני הציבור, כך שהיא גורמת לעוגמת נפש של העני, יצא שכרו בהפסדו.
כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה: מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה.
רבי ינאי, בעל המימרה שלנו, ראה אדם אשר נותן צדקה לעני בפרהסיא, ואמר לו בלשון נחרצת: מוטב שלא לקיים בכלל מצוות צדקה, מאשר לקיימה תוך כדי גרימת בושה לעני.
דבי רבי שילא אמרי: זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לה לידי חשדא.
לאור הסיפור הקודם נראה לכאורה כי מתן צדקה בסתר היא המענה לכל מקרה, אך תלמיד מבית המדרש של רבי שילא מדגים לנו שאין זה כך. ישנם מקרים שדווקא מתן בסתר הוא המעשה הלא נכון. וזאת למשל באשה ענייה, שאם כולם יראו שהיא עלתה ברמת החיים שלה, מבלי לדעת את מקורות הכסף שהביאו אותה לכך, עלולים לחשוד בה שהיא זינתה ואתנן שקיבלה ''הרימה'' אותה מעונייה. מקרים כאלו, דווקא יש לדאוג לפרסום הנתינה, כך שחשדות מעין אלו לא יצוצו כלל וכלל.
רבא אמר: זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות.
הכנות לשבת קודש הם דבר גדול, וכידוע, אין שמחה אלא בבשר ויין, וממילא, אדם אשר דואג להביא בשר לאשתו, על מנת שתכין ממנו מטעמים לשבת, לכאורה זהו מעשה חיובי וטוב. אך בעל שאינו שם לב שהבשר עדיין לא מוכן, ויש לנקרו ולהוציא ממנו את החלב והגידים, פעולה מורכבת ולא מוכרת לכל אחד, והבשר מגיעה לאשה זמן לא רב לפני השבת, עלול לגרום למצב שאשתו לא תבחין בכך, ותבשל בשר שאינו כשר לאכילה. זהו ''מעשה טוב'' אך אגוד בתכנים בעייתיים.
והא רבא משגר! - שאני בת רב חסדא דקים ליה בגווה דבקיאה.
מקשה הגמרא על רבא עצמו. כיצד הוא מדגים מעשה זה כדבר שלא ייעשה, כאשר הוא בעצמו שלח לאשתו בשר שאינו מנוקר בערב שבת קודש. ועונה הגמרא, כי אשתו של רבא הייתה ביתו של רב חסדא שהייתה בקיאה בדינים אלו, ולכן הייתה שמה לב כי מדובר בבשר שאינו מוכן (ואז הייתה דואגת לתיקונו).
 

מהו המסר

למדנו היום לשים לב גם על ''מעשים טובים'' שאנו עושים, שהם לא כוללים "מרכיבים בעיתיים":
• מעשה שלנו העלול לגרום לאי נחת לחבר, ואף יותר מכך – ראוי שלא ייעשה בקרבתו.
• מעשה טוב (נתינת צדקה) הגורמת בושה למקבל – ראוי שלא ייעשה.
• מעשה טוב מאוד (מתן בסתר) אשר יכול להביא לקלקול (חשד לזנות של מקבלת הצדקה) – אינה ראוי.
• מעשה טוב העלול לגרום לקלקול – ראוי שייעשה בשום שכל. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]