פינוקים בהלכה / רפי זברגר

חגיגה ד ע''א-ע''ב
 

הקדמה

המשנה בתחילת המסכת מפרטת את כל האנשים הפטורים מקיום מצוות עליה לרגל ומהבאת עולת ראיה בשלושת הרגלים:
הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
• חרש – הגמרא תדון בהרחבה על איזה סוג חרש מדובר. ותגיע למסקנה כי מדובר גם על אדם המדבר ואינו שומע, וגם שומע ואינו מדבר, וקל וחומר על אדם שאינו שומע ואינו מדבר.
• שוטה – אינו בר דעת. הגמרא תגדיר מהם הסימנים המעידים על היות האדם שוטה.
• קטן – בהמשך המשנה מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל על הגדרת הקטן הפטור ממצוות ראייה .
• טומטום – אדם שאברי מינו מכוסים ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה. הגמרא מגדירה שבפטור זה כלול גם אדם שביציו מגולים וידוע בוודאי שהוא זכר, אך מכיוון שגידו מכוסו הוא פטור מן המצווה.
• אנדרוגינוס – אדם שיש לו גם אברי זכר וגם אברי נקבה. הפסוק מלמדנו כי צריך להיות זכר ממש להתחייב במצווה.
• נשים – למרות שלכאורה היה ברור שהן פטורות, שהרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, מסבירה הגמרא כי היינו יכולים ללמוד בגזירה שווה ממצוות הקהל שתהיינה חייבות, בכל אופן לומדים מפסוק שהן פטורות.
• עבדים שאינם משוחררים – לכאורה עבד כנעני הוקש לאשה ואין חידוש בפטור שלו, ולכן הגמרא מעמידה כי מדובר גם בחצי עבד וחצי בן חורין (עבד לשני שותפים שאחד מהם שחרר אותי לחופשי)
• חיגר, חולה, זקן ושאינו יכול לעלות – לומדים מפסוק כי כל המנועים פיזית מעלייה לירושלים פטורים. (פירוט בהמשך המאמר).
• סומא – נלמד מפסוק כי אפילו סומא באחת מעיניו פטור מן המצווה.
 

הנושא

הברייתא מביאה מקורות לפטורים האחרונים של המשנה:
תנו רבנן: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה (שמות כ''ג, י''ד) פרט לבעלי קבין.
המילה רְגָלִים מפרשת במובן של רגלַים, ומכאן מדייקת הברייתא כי אדם שיש לו רגל תותבת (בעלי קבין בלשון המשנה) פטור ממצוות עלייה לרגל, שכן הוא אינו הולך על שתי רגלים שלו.
דבר אחר: רגלים - פרט לחיגר. ולחולה, ולסומא, ולזקן, ולשאינו יכול לעלות ברגליו.
הסבר אחר הנוקט באותה קריאה למילה (רגלַים), אך מרחיב את ההלכות הנלמדות, כך שכל מי שאינו מסוגל ללכת ברגליו ולעלות לירושלים פטור ממצווה זו. ואלו הם: אדם שאין לו רגל (או חלק מרגל), חולה וזקן אשר מתקשים בהליכה, סומא שאינו יכול לראות בעצמו, ומסיימת הברייתא גם בפטור כללי לאדם שאינו יכול לעלות ברגליו, ומיד תשאל הגמרא על כך.
ושאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מאי?
איזה אדם נוסף ניתן להעלות על הדעת שאינו מסוגל לעלות לבדו לרגל?
אמר רבא: לאתויי מפנקי, דכתיב (ישעיהו א', י''ב): כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:
לומד רבא מהפסוק בישעיהו, אשר מדמה את התנהגות הקלוקלת של העם לרמיסת רגליהם של העולים במנעלים להר הבית, כי אין לעלות להר הבית עם מנעלים, אלא יחפים.
מדימוי זה של ישעיהו לומד רבא כי האסטניסט ''המפונק'' שאינו מסוגל ללכת מבלי שיש נעליים על רגליו פטור ממצות ראיה ופטור גם מלהביא קרבן עולת ראיה. 
 

מהו המסר

הלכתו זו של רבא מלמדת אותנו פרק בהנהגות חינוכיות. שהרי מדוע פוטרים את המפונק מקיום המצווה? מדוע שלא נחייבו ללכת יחף למרות שזה קשה לו? מדוע שלא נאמר כי זהו פינוק בלבד, שאינו נכנס לגדרי הלכה, ומכיוון שיש מצווה של עלייה לרגל והבאת עולת ראיה, הרי שגם עליו חלה חובה זו, והוא יצטרך ''לסתום את העיניים והאף'' ולמרות הקושי, נחייב אותו להיכנס לעזרה ללא מנעלים ולקיים בכך את המצווה.
רבא מלמד אותנו כי ''פינוקים'' הינם דבר לגיטימי אפילו בהלכה. אנו מתייחסים לתחושות של אנשים, ומכבדים אותם עד כדי פטור ממצווה. אין אנו כופים עליו לסבול על מנת לקיים את המצווה. מבינים שיש אנשים שקשה להם, ואנו ''חיים עם זה בשלום''.
מכאן לומדים לימוד גדול גם ביחס לאנשים באופן כללי ובדרכי חינוך באופן פרטי. יש אנשים שקשה להם לעשות או לא לעשות דבר מה. ייתכן שהדבר נובע מחוויה שחוו בעברם, או סטיגמה הקיימת אצלם, או מכל סיבה אחרת שאנו לא יודעים ולא מכירים. אין לשפוט אותם על דרכם, ואין להרגיש ולחשוב כי הם לא נוהגים כשורה בגלל שאנחנו לא מבינים ולא חשים את תחושותיהם. יש להבין ולקבל גם את השונה, גם התנהגות אשר על פניו נראה לנו ''לא שייך'', ''לא מתאים" או לא מובן. אנו מכבדים גם דברים אלו, ומתייחסים אליהם בכבוד. אם צריך לפטור אותם מפעילות זו או אחרת, או לתת להם כלים לסיוע, ניתן להם בלב שלם ונפש חפצה. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]