חיוב נשים בראייה / חגיגה ד ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה הפותחת את מסכתנו מונה את הנשים בין אלה שאינם חייבים במצוות הראייה:
"הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים...".
רש"י על אתר מסביר שה'ראייה' המדוברת היא החובה "להתראות בעזרה ברגל" – להיכנס אל תוך בית המקדש ולהיראות לפני ה'. על פי פירוש זה נראה שנשים פטורות כליל מן החובה להיראות לפני ה' ברגלים. בעלי התוספות (שם) הוסיפו מרכיב נוסף למצוות הראייה – הבאת קורבן 'עולת ראייה' בשעה שבאים לעזרה ברגל, וקבעו שגם ממנו נשים פטורות.
אך בירושלמי הובאה עמדה שונה:
"מתני' בראיית קרבן, אבל בראיית פנים אפי' קטן חייב, מן הדא: 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'..."
אם כן, הבבלי פוטר נשים הן מחובת הראייה בעזרה והן מחובת הבאת עולת ראייה, ואילו לפי הירושלמי הן פטורות מן הקורבן אך חייבות לבוא לעזרה. דעתו של הירושלמי מבוססת על ההוה-אמינא שנדחתה בסוגייתנו: בסוגייתנו נאמר שהמיעוט "זכורך", הממעט נשים מחובת הראייה, נצרך כדי ללמד שאין להקיש את חובת הראייה להקהל, שבו חייבות גם נשים. לפי הירושלמי מצוות הראייה בעזרה אכן הוקשה להקהל, ונשים התמעטו רק מהבאת הקורבן.
מן ההיקש להקהל נראה שהבחנה זו בין ההגעה לעזרה להבאת הקורבן קשורה להבחנה בין שני רבדים בחובת הראייה: הרובד האחד הוא הרובד האישי – על כל עובד ה' לבוא לפניו במקדשו בכל אחד מהרגלים, ואילו החובה השנייה היא חובה ציבורית, הדומה להקהל – שכל העם יעמוד לפני ה' ברגל ויקבל עליו את מלכותו. הרובד הציבורי מחייב הגעה לעזרה בלבד, ונשים חייבות בו משום שאף הן חלק מן הקהל, ואילו הרובד האישי, החל על הגברים בלבד (ואף לא על כולם, כפי שמפרטת סוגייתנו), מחייב גם הבאת קורבן.
הטורי אבן (לעיל ב ע"א) הקשה מדברי הירושלמי על דעת הרמב"ם (חגיגה א, א), שפסק:
"ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה – לא דיו שלא עשה מצות עשה, אלא עובר על לא תעשה, שנאמר 'לא יראו פני ריקם'".
מדברי הרמב"ם נראה שאדם שלא הביא עולת ראייה לא קיים את מצוות הראייה בעזרה, ועל כך הקשה הטורי אבן: על פי הירושלמי, נשים חייבות לבוא לעזרה אך פטורות מן הקורבן, ואם כן – מדוע גבר שלא הביא עולת ראייה לא קיים לכל הפחות את מצוות הראייה הבסיסית, בדומה לנשים? על אף שהבבלי אינו מקבל את סברת הירושלמי לגבי חיוב נשים, סוף סוף ההבחנה בין 'ראיית פנים' ובין 'ראיית קורבן' עשויה להיות מקובלת גם עליו!
אפשר שיש להשיב על כך לאור שני הרבדים בחיוב הראייה שהעלינו: אכן, גם גבר שבא לעזרה ולא הביא קורבן השתתף במצווה הציבורית של הגעת כל עם ישראל לפני ה', אלא שאת החובה להיראות לפני ה' באופן אישי הוא לא קיים. הפסוק "ולא יראו פני ריקם" אינו רק איסור, אלא תנאי: אם ההגעה לעזרה היא 'ריקם', בלא קורבן, אין זה 'יראו פני' שלם, והאדם לא קיים את המצווה האישית המוטלת עליו, על אף שמבחינת כלל ישראל אכן יש כאן נוכחות של כל העם, בדומה להקהל.
