הרכבה על כתפיים = התעלות

הרב דב קדרון

חגיגה ב ע"א

במשנה חולקים בית שמאי ובית הלל בהגדרה של קטן שפטור מלעלות לרגל. לדעת בית שמאי כל ילד קטן שיכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית חייב אביו לקחתו לבית המקדש כאשר הוא עולה לרגל.

מרן הרב קוק זצ"ל (מאורות הראיה, מובא בלקט ביאורי אגדות) מסביר שלדעת בית שמאי כאשר האבא מרכיב את בנו הקטן על כתפיו הוא מעלה ומרומם את הבן לדרגה גבוהה יותר, ובזכות זאת הוא עולה לרגל.

על פי זה הוא מבאר מדוע היו שמות שנים עשר השבטים כתובים פעמיים על אבנים בבגדיו של הכהן הגדול (כמו שנאמר בפרשת תצוה): על אבני החושן וגם על שתי האבנים שעל כתפות האפוד.

השמות שהיו כתובים על הכתפיים היו למטרת התעלות והתרוממות, כמו אצל הקטן, שכאשר הוא מורכב על כתפיו של אביו הוא מתעלה ומתרומם ועולה לרגל.

והשמות שהיו כתובים על החושן, שהיה על לב אהרן, סימלו את הבחירה הסגולית בעם ישראל ואת מעלתם העצמית, שגם ללא עילוי מיוחד יש בהם קירבה ייחודית לקב"ה.

שני עניינים אלו באים לידי ביטוי בתורה ובתפילה. בתורה יש עניין סגולי של קשר לבחירה בעם ישראל, כמו שמברכים בברכת התורה: אשר בחר בנו... וחיי עולם נטע בתוכנו. ואילו התפילה היא התעלות זמנית והתרוממות המאפשרת להתקרב לקב"ה, כמו קטן המורכב על כתפיו של אביו, שבאותו זמן מתעלה ומתרומם.