גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שב מדור "עלי הדף"
מסכת מועד קטן
דף יח ע"א
בענין "ברית כרותה לשפתים"
עובדא נוראה אודות כח הדיבור של האדם מסופרת במכילתין (יח, א): "פנחס אחוה דמר שמואל (-האמורא הידוע שמואל) איתרע ביה מילתא (-נפטר אחד מקרוביו ונעשה אבל), על שמואל למישאל טעמא מיניה (-"לדבר על לבו דפנחס". רש"י), חזנהו לטופרי דהוו נפישן (-ראה שצפורניו היו גדולות), אמר ליה אמאי לא שקלת להו (-כי שמואל פוסק כרבי יוסי שמתיר לאבל ליטול ציפורניו), אמר ליה אי בדידיה הוה מי מזלזלת ביה כולי האי, הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ואיתרע ביה מילתא בשמואל (-וגם לשמואל קרה מקרה שהצטרך לנהוג באבילות), על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה (-נכנס אליו פנחס אחיו לנחמו), שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה (-נטל שמואל את ציפורניו כשיטתו וזרקן בפני אחיו), אמר ליה לית לך ברית כרותה לשפתים (כלומר, מה שהשפתים אומרות ברית כרותה היא שתתקיים, ונתכוין שמואל, שדברי אחיו פנחס: "אי בדידיה הוי וכו'" הביאו עליו האבילות), דאמר רבי יוחנן, מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר (בראשית כב, ה) 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם', ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו" (-בזכות דברי אברהם שאמר בלשון רבים "ונשתחוה ונשובה אליכם", נסתייע הדבר מן השמים ושניהם, אברהם ויצחק, חזרו מן העקידה).
והקשו בתוס' (ד"ה ואיתסייעא), איך הוכיח שמואל מאברהם אבינו, הלא שם הועילו דבריו למדה טובה - ששניהם חזרו ולא נעקד יצחק על גבי המזבח, ושמא מדה טובה מרובה, והיאך אם כן הוכיח גם לעובדא של פנחס אחיו, שדיבור פה המועיל למדה רעה, כששמואל הגיע לידי אבלות, והיה לו להביא את דברי הגמרא במס' ברכות (יט, א): "אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן", דמיירי שם כלפי מדה רעה, ונשארו בקושיא.
המהרש"א כתב בזה: "והנראה ליישב את זה, דההיא דאל יפתח פיו לשטן איירי, כשהאומר כלל את עצמו באותו פורענות ורעה, כדמוכחי הענינים דהתם, והטעם בו כמו שכתב ב'עיון יעקב' (ברכות שם), שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולא נשאר מקום למדת הרחמים להאריך אפים כו' ע"ש, וליכא לדמויי לההיא דהכא איירי בשגגה היוצא מדברי האומר ברעת פורעניות או בטובת זולתו, כדמוכח הענין פנחס לשמואל, והטעם בו כאומרם (עי' רש"י בראשית מה, יח) 'ניבא ואינו יודע מה ניבא', וכפרש"י בחומש 'ונשובה' - 'נתנבא שישובו שניהם' עכ"ל, והשתא אין סברא לחלק בין מדה טובה למדה רעה בנבואה היוצאת מדברי האומר בשגגה", והיינו, כי ענין 'ברית כרותה לשפתים', אינו שהדיבור פועל שיגזר למעלה כפי דיבורו, אלא שהוא מענין כח נבואה, ועל כן מתקיים הדיבור גם כלפי אחרים, וכענין שהיה בפנחס אחיו של שמואל, וכלפי נבואה לא שייך לחלק בין מדה טובה למדה רעה.
ובעיקר דבריו יש להעיר מדברי ה'חינוך' (מצוה רלא) בשרשי מצות "שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה", וז"ל: "אע"פ שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער, ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו ז"ל 'ברית כרותה לשפתים', כלומר שיש כח בדברי פי אדם. ואפשר לנו לומר לפענ"ד כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב, ז) 'ויפח באפיו נשמת חיים', ותרגם אונקלוס 'לרוח ממללא', נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע". ומבואר בדבריו לכאורה שעצם הדיבור כוחו רע לפעול למעלה כפי דיבור האדם - שלא כדברי המהרש"א, ואמנם בהמשך מביא דברי הרמב"ם שניתן להשוותם כדברי המהרש"א, וז"ל: "והרמב"ם ז"ל (סהמ"צ ל"ת שיז) אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות, וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר".
קושיא נוספת ישנה במאמר זה, איך ניתן להוכיח מדברי אברהם: "ונשתחוה ונשובה אליכם", ש'ברית כרותה לשפתים', הלא כל ענין העקידה היה רק לנסיון בלבד, כאמרם ז"ל (תענית ד, א): "'ולא עלתה על לבי' (ירמי' ז, לא) זה יצחק בן אברהם", וגם ללא דיבור של אברהם היה יצחק חוזר (עי' 'זרע שמשון' פר' וירא ועוד). ואמנם ה'חתם סופר' זי"ע מיישב את שתי הקושיות באופן נפלא ('תורת משה' פר' וירא בפסוק "ונשתחוה ונשובה אליכם" ובפר' חיי שרה בפסוק "ויהיו חיי שרה" החמישי), וז"ל: "ויש לומר, שאברהם מרוב דבקותו באהבת ה', בעת עקידתו היה ראוי להיות שנשמתו תשאר דבוק בה', כמו שפירשו המפרשים אצל שרה, שהיתה נשמתה דבוקה בה' כששמעה שזכתה לבן שיהיה עולה תמימה לה', ולכך דקדקו חז"ל (פרקי דר"א פל"ב) ואמרו: 'פרחה נשמתה ומתה', שלשון זה מרמז על דבקות נשמתה אל מקורה למעלה, וזוהי מיתת נשיקה, מלשון 'ושוין שמשיקין את המים' (ביצה יז, ב), כלומר, שהנשמה נושקת ומתדבקת אל מקורה, והוא תכלית הקדושה, וכן מת חנוך, והדיבוק הזה נעשה על ידי עשיית המצוה - אם יזכה אדם באחריתו לעשות מצוה גדולה, ולכך נאמר בנדב ואביהו (ויקרא טז, א) 'בקרבתם לפני ה' וימותו', כלומר יען נתקרבו הרבה לכך מתו בנשיקה... והנה כמו כן אברהם בעת עשה הענין הנפלא הזה מעשה העקדה, היה ראוי שתתדבק נפשו בקדושה העליונה, אך יען אשר אמר 'ונשובה' פתח פיו והוצרך לשוב". ומבואר מזה שאכן חזרת יצחק לא היתה מחמת ברית כרותה לשפתים כי אם כלפי חזרת אברהם עצמו, ודבר זה היה מעין מדה רעה, אחרי שלא זכה מחמת דיבוריו אל המדרגה הנעלית של מיתת נשיקה, ושפיר הוכיחו מכך 'ברית כרותה לשפתים' גם במדה רעה (ע"ע חת"ס עה"ת וירא בפסוק שבו לכם).
