מבחן כוונת המשורר / רפי זברגר

מועד קטן כא ע''א
 

הקדמה

בדפים קודמים למדנו על דברים שאבל אסור בהם, הסברנו את מקורות הדינים והשוונו אותם לדיני מנודה ומצורע.
בדף שלנו מביאה הגמרא ברייתא המסכמת חלק גדול מהלכות אלו. 
 

הנושא

תנו רבנן, אלו דברים שאבל אסור בהן:
1. אסור במלאכה
לאבל אסור לעשות מלאכה וגם אסור לעשות עבורו.
2. וברחיצה,
מותר לרחוץ פניו, ידיו ורגליו במים קרים, אך נאסרה רחיצת כל גופו בכל מקרה.
3. ובסיכה,
סיכת הגוף בשמן מושווית לרחיצה (או להיפך רחיצה לסיכה) ולכן נאסרה.
4. ובתשמיש המטה,
נאסרה עליו הנאת התשמיש, אך אינו אסור במגע כמו באשה נידה.
5. ובנעילת הסנדל,
אסורה נעילת נעלי עור, ויש האוסרים כיום גם נעלים טובות שאינן מעור אשר הולכים אתן ביום יום.
6. ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, במדרש ובהלכות ובתלמוד ובאגדות.
הפסוק בתהלים (י''ט, ט') פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם מבטא את השמחה שיש בלימוד התורה. וזהו טעם האיסור, שהרי לימוד רוב חלקי התורה משמחים את לב האדם.
לימוד נושאים עצובים כמו דיני אבלות (כמו הדפים שבהם אנו נמצאים בימים אלו) ואגדות החורבן ועוד, מותרים גם בימי אבלות אישית וציבורית (תשעה באב).
ואם היו רבים צריכין לו - אינו נמנע.
למרות האיסור ללמוד את חלקי התורה המשמחת, הרי שאם מדובר ברב מלמד, שהציבור כמהָ ללמוד ממנו, אזי מותר ואולי אף רצוי להמשיך וללמד תורה ברבים.
נלמד את רוב דברי התוספות על הברייתא:
הכא לא חשיב דברים שמצווה עליהן, כגון כפיית המטה ועטיפת הראש, דלא חשיב אלא מילי דאסור בהן.
בתחילה מתייחס התוספות לדברים שלא נכתבו, ומעיר כי הברייתא כתבה רק איסורים הנוהגים באבל, ולא דברים שיש מצווה לעשותם (מדרבנן) מדין אבלות, כמו כפיית המטה ועטיפת הראש.
לאור תשובה זו מתייחס התוספות גם לאיסורים שלא הוזכרו בברייתא:
תפילין ושאילת שלום לא חשיב דאין זה כל ימי האבל כדאמר לקמן
איסור הנחת תפילת ואיסור שאילת שלום (איסורים ולא מצוות עשה) לא הוזכרו בברייתא , כיוון שהם איסורים הנוהגים רק בחלק מימי השבעה (מחלוקת האם שלושה ימים, או פחות מכך).
תכבוסת לא חשיב דהויא בכלל רחיצה
איסור כיבוס בעצם הוזכר בהבלעה, שהוא חלק מאיסור רחיצה אשר הוזכר בברייתא.
... ומה שאין נוהגין עתה לעשות עטיפת הראש וכפיית המטה
התוספות מנמק בשלושה הסברים שונים, מדוע בימינו (כבר בזמן התוספות, לפני כתשע מאות שנה) לא נוהגים לכפות את המיטה ולא להתעטף בעטיפת הראש:
• סמכינן אהא דאמרינן בירושלמי: אכסנאי אינו חייב בכפיית המטה דלא לימרון חרש הוא - פי' מכשף, וכמו כן אנו בין הנכרים ויש בינינו עבדים ושפחות
מסתמכים על גמרא ירושלמי הפוטר מכפיית המיטה כדי שלא יאמרו שאלו הן ''מעשי כישוף''.
• ועוד יש ליתן טעם בכפיית המטה, לפי שמטות שלנו כך יכולין לשכב בנחת מצד זה כמו מצד זה ואין ניכרת הכפייה דיש להן ד' קונדיסים מלמעלה כעין רגלים וכדאמרינן לקמן דרגש אין צריך לכפותו
במיטות שהיו בזמן התוספות היו גם עמודים מעל המיטה, כך שאם היו הופכים אותה (כופין) המטה הייתה נראית פחות או יותר כמו לפני הכפייה, ואז דינן כמו דרגש הפטור מכפייה.
• ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש שלא היה מביא כי אם לידי שחוק ענין עטיפת ישמעאלים.
הטעם השלישי והאחרון – עטיפת הראש יכולה לגרום דווקא לצחוק וקלות ראש, דבר שאיננו מעוניינים שיקרה לאבל.
 

מהו המסר

שלושת תשובותיו של התוספות מלמדות אותנו גם מסרים מעניינים לחיים:
• החשש שמא יתייחסו אנשים לכפיית המטה שלנו כמעשה כשפים, מלמדנו כמה יש לשים לב כיצד אנשים מפרשים את מעשינו. גם אם המעשה הוא נכון וחיובי, אך אם הוא עלול להתפרש ''לא טוב'' הרי שיש להימנע מלעשותו.
• על אף שכפית המיטה הינה אחת מפעולות האבלות הנדרשות, יש לעשותה בשום שכל. מכיוון שלמיטות יש מקלות גם מעל למטה, הרי שאם נהפוך אותם בעצם לא יבחינו כמעט כי המטה הפוכה.
נלמד מכך לשים לב לפעולות שאנו עושים, גם אם הם ''ראויות באופן עקרוני'' יש לבחון ולבדוק היטב, אם במצב הנוכחי ייתנו את אותו אפקט כמו במצבים אחרים. אין טעם לעשות דברים ללא תוצאה. זהו מעשה קוף בעלמא ללא משמעות ורצוי להימנע ממנו.
• הטעם השלישי מוסיף נופך על הטעם השני. לפעמים, לא רק שאין תוצאות למעשה שלנו, אלא לפעמים התוצאות הן הפוכות מכוונת המשורר. האדם האבל כפה את מיטתו כדי להשרות עצב בביתו, אך בסופו של דבר פעולה זו עלולה להביא לתוצאה הפוכה, לצחוקים ולבדיחות הדעת. אם אמרנו בטעם הקודם שיש להיזהר מלעשות מעשים ללא מטרה, הרי יש להיזהר שבעתיים לא לעשות מעשים שתוצאתם תהיה הפוכה מכוונתו של האדם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]