טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לא קשיא: הא בפירי הא בתבלין – תבלין
"רב הונא שרא להו להנהו כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא. איתיביה רב כהנא: חנות פתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו, פתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת, וערב יום טוב האחרון של חג מוציא, ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון. מפני כבוד יום טוב האחרון אין, שלא מפני כבוד יום טוב לא? לא קשיא: הא בפירי, הא בתבלין" (מועד קטן, יג ע"ב).
פירוש: מסופר: רב הונא שרא להו להנהו כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא [התיר להם למוכרי תבלינים ללכת למכור כדרכם בשוק]. איתיביה [הקשה לו] רב כהנא ממה ששנינו: אם היתה חנות פתוחה לסטיו (שדרת העמודים ברחוב שלפני החנות) פותח ונועל בחול המועד כדרכו בחול, משום שאין זה גלוי לרבים, אבל אם היתה פתוחה לרשות הרבים פותח דלת אחת ונועל אחת, אבל בערב יום טוב האחרון של חג מוציא את הדברים מן החנות ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון. ומעתה נדייק: מפני כבוד יום טוב האחרון אין [כן] התירו לפתוח חנות כדרכה, אבל שלא מפני כבוד יום טוב לא, ואיך אם כן התיר רב הונא לאותם מוכרי בשמים למכור כדרכם בחול המועד? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא ]זה] שאסרו למוכרם בפרהסיה, הרי זה בפירי [בפירות] שקונים מהם כמות גדולה ויכולים לקנותם לפני החג, ויחשדו שקונה לאחר המועד, הא [זה] שלא אסר רב הונא, היה זה במכירת תבלין, שאין לאוסרם משום שהאדם לוקח מהם דבר מועט לצורך המועד (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תבלין שם באנגלית: Spice
נושא מרכזי: מהו תבלין? מדוע מוכרי "תבלין" מוכרים כדרכם?
ראו עוד במאמר "אי נמי במוריקא" (ביצה, יד ע"א).
הגדרת מהותו של ה"תבלין" מהווה מפתח לאופן בו ניתן להבין את תשובת הגמרא "הא בפירי הא בתבלין". סוגייתנו מחלקת בין פירות לבין "תבלין" שניתן למוכרו במועד בפרהסיא ("לא קשיא: הא בפירי, הא בתבלין"). מפרש הר"ן: "לא קשיא הא בפירי הא בתבלי, פי' הא דאמר פותח אחת ונועל אחת בפירי משום דחשדי ליה דילמא לצורך ימות השנה דהא חזי לקיומינהו לאחר הרגל. אבל תבלין שאדם קונה מהם מעט, הכל יודעין דלצורך המועד הוא קונה. ותבלין נדוכין אינן ראויין להתקיים הילכך אפילו בפרהסיא שרי לזבוני באורחיהו. והוא הדין כרוב וכרישין לפי שהכל יודעין דלצורך המועד קנאן ואינן ראויין להתקיים ושרי אפילו בפרהסיא". לפירוש הראשון בר"ן טעם ההיתר ב"תבלין" הוא התפוגגות טעמו במשך הזמן לכן כל הרואה את הקנייה יודע שהיא מיועדת למועד. הר"ן מביא כפירוש שני את הסברו של רש"י: "בתבלין - מוכר כדרכו, כגון כרוב וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן, וליכא חשדא, שאין ראוין להתקיים, הלכך אפילו בפרהסיא מותר". לשיטת רש"י טעם ההיתר של ה"תבלין" שהם "כרוב וכרשינין" נובע מכך ש"זמן המדף" שלהם קצר. התוס' דחה את פירוש רש"י וכתב:
"בתבלין - פירש בקונטרס כרוב וכרשינין. והקשה בתוס' רבי פרץ דכרוב וקפלוט אינן חשובין תבלין דהא אמרינן (חולין דף ו.) דתבלין לטעמא עבידי ואפילו באלף לא בטיל ולפת וקפלוט אינו צריך לשער כי אם בששים כדאיתא פרק גיד הנשה (שם דף צו:) ותבלין כך נידוכין כדרכן בפ"ק דביצה (דף יד.) א"כ אינו כרוב ובערוך פירש מיני בשמים"(1).
לעובדה שטעמם של תבלינים פג במשך הזמן יש השלכה הלכתית נוספת. בגמרא בביצה (יד ע"א) נאמר: "דכולי עלמא מיהת מלח בעיא שנוי, מאי טעמא? רב הונא ורב חסדא; חד אמר: כל הקדרות כולן צריכות מלח, ואין כל הקדרות צריכות תבלין. וחד אמר: כל התבלין מפיגין טעמן, ומלח אינה מפיגה טעמה. מאי בינייהו? איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי, אי נמי במוריקא"(2). העובדה שטעמם של התבלינים פג במהירות מהווה סיבה לכך שלא ניתן היה להכינם מראש ולכן קיים היתר לדוך אותם במועד כדרכם.
חנות תבלינים בשוק באחד מאיי גוואדלופ. צילם: KoS
הרחבה
במשנה במסכת שבת (פ"ט מ"ה) נאמר "המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה וכו'". אומרת הגמרא (שבת פט ע"ב): "תבלין כדי לתבל ביצה קלה. ורמינהו: תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד, או משלשה מינין (ושם אחד) אסורין, ומצטרפין זה עם זה. ואמר חזקיה: במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין למתק קדירה. טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא! הכא נמי חזו למתק". מפרש רש"י: "במיני מתיקה - עסקינן, שכולן מיני מתיקת קדירה, אבל מין אחר אין מצטרף, ומתניתין לא מפליג". מיני מתיקה אינם בהכרח במשמעות המקובלת היום אלא מינים המעניקים טעם לתבשיל. לכרוב טעם נייטרלי וקשה לייחס לו נתינת טעם בתבשיל. אנו מוצאים "מתיקות" בהקשר של תבלינים גם בסוגיה בפסחים (קטו ע"ב): "ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא".
תפקידו של ה"תבלין" בנתינת טעם מופיע בהקשרים רבים. למשל: "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף" (שבת, קיט ע"א). "רבא אמר: תבלין לטעמא עבידי, וטעמא לא בטיל" (ביצה, לח ע"ב). "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט. אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, דאפילו באלף לא בטלין! א"ל: שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט וכו'" (חולין, צז ע"ב). בניגוד לכרוב וכרשינין "תבלין" לא משמש כמזון בפני עצמו: "ומאי אולמיה דהאי מהך? אילימא משום דקא תני בהך תבלין, ותבלין לאו בני אכילה נינהו אטו הכא מי לא קתני חטין ושעורין, ולאו בני אכילה נינהו?"(3) (עירובין, כט ע"א).
במקורות אחרים אנו לומדים מתוך אופן הטיפול ב"תבלין" שאכן מדובר במוצרים שהשימוש בהם הוא לאחר שחיקה או פירוק. "בית שמאי אומרים: אין מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה, ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך. ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה" (ביצה, יא ע"א). "אמר ליה רב אחא מברדלא לבריה: כי דייכת אצלי אצלויי ודוך. רב ששת שמע קל בוכנא, אמר: האי לאו מגוויה דביתאי הוא. ודלמא אצלויי אצלי? דשמעיה דהוה צליל קליה. ודלמא תבלין הוו? תבלין נבוחי מנבח קלייהו"(4)(ביצה, יד ע"א). "משנה. בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ" (ביצה, יד ע"א). "חבילי סיאה אזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת. וקוטם ביד ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי. ומולל ואוכל, ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: מולל בראשי אצבעותיו ואוכל, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. וכן באמיתא, וכן בפיגם, וכן בשאר מיני תבלין" (שבת, קכח ע"א). מפשט דברי הגמרא משתמע אם כן ש"תבלין" הוא דבר שמוללים בראשי האצבעות ואם כן אין אלו כרוב וכרשינין.
מאידך גיסא אנו לומדים שהכרוב נחשב מזון. במסכת שבת (לח ע"א) נאמר: "... ותבשיל שבישל כל צורכו אסור, מפני שמצטמק ויפה לו, וכל המצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולים ובשר טרוף אסור, וכל המצטמק ורע לו מותר וכו'". במסכת ברכות (מד ע"ב): "כרוב למזון ותרדין לרפואה. כרוב, למזון אין ולרפואה לא? והא תניא: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין דבש, וקיבה, והרת, ויותרת הכבד! אלא אימא: כרוב אף למזון". בברכות (לט ע"א) אנו מוצאים שהכרוב מזין (ראו במאמר "ומר סבר כרוב עדיף דזיין").
(1) ניתן להוסיף עוד ראיות רבות השוללות את פירוש רש"י ואתייחס לכמה מהן ב"הרחבה".
(2) פירוש: דכולי עלמא מיהת [על כל פנים לדעת הכל], בין לבית שמאי ובין לבית הלל, דיכת מלח בעיא [צריכה] שנוי, ואין עושים אותה כדרכה בחול, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נחלקו בכך רב הונא ורב חסדא; חד [אחד מהם] אמר: הכל יודעים כי כל הקדרות (תבשילים) כולן צריכות מלח, והיה לו להכינו עוד מבעוד יום, ומשלא הכינו, שוב אינו יכול לעשות כן ביום טוב עצמו אלא בשינוי, אולם אין כל הקדרות צריכות תבלין ויתכן שלא ידע מבעוד יום שיצטרך לתבלין. וחד [ואחד מהם] אמר טעם אחר: כל התבלין מפיגים טעמן ואינו יכול להכינם מבעוד יום, ומלח אינה מפיגה טעמה ולכן היה יכול להכין את המלח מבעוד יום, ומשלא הכינו, שוב אינו יכול להכינו בחג אלא בשינוי. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל כגון שידע מראש מאי קדרה בעי לבשולי [איזה מין תבשיל רוצה הוא לבשל], ויודע איזה תבלין יצטרך והיה לו להכינו מבעוד יום ואם לא הכינו, אינו יכול להכינו ביום טוב אלא בשינוי, אי נמי [או גם כן] במוריקא [בכרכום] שאין טעמו נפוג במשך יום אחד, ויכול היה להכינו מבעוד יום.
(3) פירוש: ושואלים על דברי רב יוסף: מדוע הקפיד על ששינה רב מנשיא בר שגובלי מדבר לדבר, מאי אולמיה דהאי מהך [מה תוקפו של דבר זה יותר מההוא] שהרי לכאורה גם במשנה וגם בברייתא אותו תוכן עצמו, ומה חשיבות לשינוי? אילימא [אם תאמר] משום דקתני בהך [ששנה בזה] גם תבלין, ותבלין לאו [אינם] בני אכילה נינהו [הם] בפני עצמם אלא כתוספת, ואם כן ודאי שלא על זה אמר רב שהוא הדין לענין עירוב אטו הכא מי לא קתני [האם כאן לא שנה] חטין ושעורין, ולאו [ואינם] בני אכילה מיד נינהו [הם].
(4) פירוש: אמר ליה [לו] רב אחא ברדלא לבריה [לבנו]: כי דייכת [כאשר אתה דך מלח] אצלי אצלויי [הטה אותו על הצד קצת] ודוך, שתעשה בו על כל פנים שינוי מעט ביום טוב. וכיוצא בו מסופר: רב ששת שמע ביום טוב קל בוכנא [את קול המדוך] הדך מלח, אמר בלבו: האי לאו מגוויה דביתאי [קול זה אינו מתוך ביתי] הוא, שהוריתי לבני ביתי שלא לעשות כן. ושואלים: ודלמא אצלויי אצלי [ושמא הטו אותו ודכו] בהיתר גמור? ומשיבים: דשמעיה דהוה צליל קליה [ששמע אותו שהיה קולו צלול] וכשדכים על הצד לא נשמע קול צלול. ושואלים: ודלמא תבלין הוו [ושמא תבלים היו], שאותם מותר לדוך ביום טוב כדרכם? ומשיבים: תבלין נבוחי מנבח קלייהו [נשמע קולם כנביחה], שכשהם נדוכים יש קול מיוחד בדיכתם, ואפשר להבחין בו.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
