טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
משכחת לה בתומי וכרתי – כרישה
"דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו שהכל נהיה בדברו; וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו בורא פרי האדמה. בשלמא כל שתחלתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא; אלא כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, היכי משכחת להו? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי וכרתי" (ברכות, לח ע"ב).
פירוש: וכן דרש רב חסדא משום (בשם) רבינו, אשר בדרך אגב מעירים: ומנו [ומיהו] רב, שלקות מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". ואילו רבותינו היורדין מארץ ישראל, ששוב מעירים בדרך הסבר: ומנו [ומיהו] החכם שכך כינויו — עולא משמיה [בשמו] של ר' יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו", לפי שלאחר שליקתם פסקו להיות ירקות באותו טיב כמקודם. ורב חיסדא מדעת עצמו אמר, ואני אומר שיש לקבוע שיטה ממוצעת: כל ירק שתחלתו, כלומר, בעודנו חי מברכים עליו "בורא פרי האדמה", שהוא ראוי כבר לאכילה, אם שלקו מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", כי שליקתו פוגמת בטיבו. וכל וירק שתחלתו היתה ראויה רק לברכה "שהכל נהיה בדברו", שאין רגילים לאוכלו חי, וכשמבשלים אותו זו דרך אכילתו הרגילה, אם שלקו צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה". ושואלים: בשלמא [נניח] כל שתחלתו ברכתו "שהכל נהיה בדברו" וכאשר שלקו ברכתו "בורא פרי האדמה" שיש ירק שנעשה טוב יותר על ידי הבישול ובעודו חי אי אפשר כמעט לאוכלו, משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא [מוצא אתה אותה דוגמא בכרוב בסלקא ובדלעת], אלא כל ירק שתחלתו ברכתו "בורא פרי האדמה" וכאשר שלקו ברכתו "שהכל", משום שהירק מתקלקל על ידי הבישול היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו]? אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה [מוצא אתה אותה] דוגמא לכך בתומי וכרתי [בשומים וכרישים] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כרשה שם באנגלית: Leek שם מדעי: Allium porrum
שם נרדף במקורות: חציר, כרתי, כרישין, קפלוט
נושא מרכזי: מהו כרתי?
לרשימת המאמרים העוסקים בכרישה/כרתי והקישוריות הקש/י כאן.
בשאלת זיהוי הכרתי, הכרישין והקפלוטות והיחס ביניהם רבו הדעות. במאמר "כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט" (חולין, צז ע"ב) הרחבתי בזיהוי הקפלוט. בשורות הבאות אתייחס לשתי אסכולות ביחס לנושא. האחת היתה מקובלת בעבר בין החוקרים ומשתמעת מתוך פירושי הערוך ורש"י שעל פיה חציר, כרתי, כרישין וקפלוט חד הם. האסכולה השניה מפרידה בין השמות השונים.
האסכולה המאחדת
בערוך (ערך "כרת") אנו מוצאים כמה גרסאות לשם כרתי. בברכות הוא גרס "בין תכלת לכרתן" וציין שיש הגורסים שם "בין תכלת לכרתה". בסוכה בפרק לולב הגזול נאמר "והירוק ככרתן". בירושלמי (וילנא, סוכה, פ"ג הל' ו') מופיעה הגרסה "כרתינון". מפרש הערוך: "... והירוק ככרתן פי' מין צבע ירקרק תרגום כרישין כרתי בשביל שהן ירוקין ובלעז פור"ו וכו'. יש להעיר שלדעתו הירק כרשה נקרא כרתי משום שהוא בצבע ירוק ולא כפי שניתן היה לחשוב שהצבע נקרא על שם הירק.
גם רש"י מזהה את הכרתי עם ירק הנקרא בימינו כרשה. בכמה מקומות הוא מתרגם כרתי-פוריי"ש. שהוא שמה של הכרשה בצרפתית עתיקה. בגמרא בברכות (שם) אנו מוצאים: "מתניתין: מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ר' אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי". מפרש רש"י: "מתניתין תכלת - ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש. בעבודה זרה (י ע"ב) הוא מפרש: "הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי". בלשון חכמים נקראת הכרשה גם קפלוטות וכרישין: "... ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין" (ביצה יז ע"ב) בתוספתא נאמר: "מקום שקורין לקפלוטות כרישין" (נדרים פ"ג ו'). לדעת רש"י הירק כרישין הוא כרתי וכפי שמפרש את דברי הגמרא: "תנו רבנן: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים" (ברכות מד ע"ב). אומר רש"י: "כרישין – כרתי". בלשון המקרא נקרא ירק זה חציר. בני ישראל התלוננו במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא ה'). מתרגם שם אונקלוס: "החציר - כרתי, ובתרגום יונתן קפלוטיא." רש"י מפרש: "החציר - כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו'". מקור המילה קפלוט הוא ביוונית (קיפאל) שפירושה "ראש" והוא כינוי ל"ראש" המעובה של הכרשה (מוסף הערוך בערך "קפלט").
הכרשה היא ירק השייך יחד עם הבצל והשום למשפחת השומיים (Alliaceae) הנכללת בבת מחלקת השושניים. הכרשה גודלה כבר ע"י המצרים הקדמונים, היוונים, והרומאים שהפיצו את הצמח בכל אירופה. הצמח חזק וגבוה בעל עלים שטוחים, ארוכים ורחבים. הנדן ארוך ובחלקו התחתון הוא יוצר גבעול מדומה. הבצל לבן ומאורך ואינו יוצר בצל יבש כבצל הגינה, אלא משתנה בהדרגה לגבעול מדומה. חלקי הצמח המשמשים למאכל הם העלים, הגבעול המדומה והבצל. הכרשה היא גידול חד שנתי ונשתלת בסתיו או בתחילת הקיץ. האיסוף מתבצע כאשר הצמח עדיין ירוק. הכרתי משמש במטבח לתיבול ובתעשייה לאחר ייבוש הוא מהווה מרכיב באבקות מרק.
הכרשה מופיעה בשמה כרתי במקומות רבים ובהקשרים שונים. בסוגייתנו אנו לומדים שירק זה נאכל בדרך כלל חי ולכן ברכתו לאחר בישול הייתה "שהכל". מסתבר אם כן שריסוק הקפלוטות (כרתי) לתבשיל הדג (שהוזכר לעיל) היה לצורך תיבול בלבד. הכרתי מהווה אחד מסימני ר"ה: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" (כריתות ו ע"א). חכמינו התייחסו גם לערכו הבריאותי של הכרתי ויוחסו לו מעלות וחסרונות. הכרתי נחשב כירק מזיק: "למימרא דירק מעליא? והתניא: שלשה מרבין את הזבל, וכופפין את הקומה, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: פת קיבר ושכר חדש וירק. לא קשיא הא בתומי וכרתי הא בשאר ירקי" (עירובין נה ע"ב). הכרתי נחשבה כמכילה ארס כפי שאנו מוצאים בגמרא בפסחים (קטז ע"א): "אע"פ שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה? א"ר אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא חמא, קפא דחמא כרתי, קפא דכרתי חמימי, קפא דכולהו חמימי" (1). מאידך גיסא היה לכרתי ערך תרופתי נגד עצירות (2) ונגד הכשת נחש: "מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו". (יומא פג ע"ב).
האסכולה המפרידה
בניגוד לתאור הפשטני שהובא לעיל המציג את כל השמות המתייחסים לכרשה כשמות נרדפים הרי שבשורות להלן אציג גישות המייחסות לשמות משמעויות שונות. (סכום זה נערך בעיקר על פי מאמרו של פרופ' מ. כסלו - המקור להלן).
א. גישת הרב ע. לעף. השמות מייצגים את חלקי הצמח השונים. הכרישים הם טרפי העלים כלומר החלקים הירוקים החופשיים של העלים ואילו הקפלוטות הם הבצל הגדול עם נדני העלים הלבנים הסמוכים אליו ויוצרים גבעול מדומה.
ב. פרופ' י. פליקס. כרישה היא שם הצמח כולו והקפלוטות הם רק הבצל. הוא מסיק את אבחנה זו מהתוספתא בנדרים (פ"ג מ"ו) המחלקת בין הנודר מכרישין (במקום שגם הקפלוטות נקראים כרישין) האסור בקפלוטות ובין הנודר מקפלוטות שאיננו אסור בכרישים. אבחנה זו מובנת רק אם נניח שהכרישין הם שם הכולל את כל חלקי הצמח. לדעתו גדלו את הכרישה לשתי מטרות:
1. זריעה צפופה לשם קצירת העלים שבלשון המשנה נקראו "כרתי" (החציר שבתורה).
2. זריעה במרווחים גדולים יחסית לשם קבלת ה"ראש" כלומר החלק התת-אדמתי הלבן. חלק זה נקרא בלשון המשנה "קפלוט". קשה על שיטתו של פליקס מדוע הוא העדיף את התוספתא על המשנה בנדרים (פ"ו מ"ט): "הנודר ... מו הכרישין, מותר בקפלוטות" שהרי אם הכרישין הם הצמח השלם מדוע מותר בקפלוטות?
ג. הרב קאפח מחדש אבחנה בין שני זנים או מינים שונים. סתם כרישין הם ה"כראת" הערבי שהחלק הנאכל בו הם העלים. זן זה הוא החציר שנאמר בתורה ואותו תרגם אונקלוס ל"כרתי". קיים זן נוסף תרבותי שמגדלים אותו עבור השורש הנראה כבצל והוא נקרא קפלוטות.
פרופ' כסלו מציע להתייחס לשמות השונים בדרכו של הרב קאפח ולחלקם בין שני מינים או זני תרבות מובחנים הנקראים "שום הכרש" ו"כראת". במצרים של היום מגדלים את שני צמחים אלו זה בצד זה אך הם ידועים מציורי קיר כבר במצריים העתיקה. על פי גישה זו קל יותר להבין את דברי התוספתא (תרומות, פ"ד מ"ה): "ירק שדרכו להשתמר יום א' תורמין עליו יום א', שני ימים תורמין עליו שני ימים, ג' ימים תורמין עליו ג' ימים ... החזרין והכרישין והלפת והכרוב שדרכן להשתמר שני ימים תורמין עליהן שני ימים, הקפלוטות והמלפפות שדרכן להשתמר שלשה ימים תורמין עליהן ג' ימים וכו'". אנו מוצאים כאן אבחנה בין כרישין הנשמרים יומיים לבין הקפלוטות הנשמרים שלושה ימים. ניתן להניח שהכרישין כלומר ה"כראת" המיועדים לאכילת העלים נשמרים זמן קצר יותר מאשר הקפלוטות ("שום הכרש") שבצלם והגבעול המדומה שלהם מיועדים לאכילה.
 |
|
 |
|
תמונה 1. שדה כרישה בפריחה צילם: Eleassar |
|
תמונה 2. אגודות כרישה צילם: Quadell
|
(1) פירוש: במשנה נאמר שהיו מביאין לפניו חרוסת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה. ושואלים: וְאִי [ואם] היא לֹא מִצְוָה, אם כן מִשּׁוּם מַאי מַיְיתֵי לָהּ [מה מביאים אותה]? אָמַר ר' אַמִי: מִשּׁוּם קַפָּא (הארס) שבמרור, שהחרוסת מבטלת את נזקו. אָמַר רַב אַסִי אגב דברים אלה: התרופה למי שאכל קַפָּא דְּחַסָּא [לארס שבחזרת] חֲמָא [לאכול צנון]. קַפָּא דַּחֲמָא [לארס שבצנון] כַּרְתֵי [כרישין]. קַפָּא דְּכַרְתֵי [לארס שבכרישין] חֲמִימֵי [מים חמים]. קַפָּא דְּכוּלְּהוּ חֲמִימֵי [ארס של כל הירקות נרפא על ידי מים חמים].
(2) גיטין, סט ע"ב.
מקורות עיקריים:
מ. כסלו, "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74).
י. פליקס, "עולם הצומח המקראי" (עמ' 174).
י. פליקס, "הצומח החי וכלי החקלאות במשנה" (עמ' 87).
לעיון נוסף:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 85-87). הרחבה בנושא זיהוי הכרישים.
מ. כסלו, "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74).
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmo[email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
