מכור לי באלו קנה
בבא מציעא מו ע"ב - מז ע"א
"אמר רבה אמר רב הונא: מכור לי באלו, קנה... קנה אף על גב דלא משך, דכיון דלא קפיד - קנה, דכי חליפין דמי".
מסבירה הגמרא למה קנה: "דבר תורה מעות קונות. ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חטיך בעלייה. מלתא דשכיחא - גזרו בה רבנן, ומלתא דלא שכיחא - לא גזרו בה רבנן".
וצריך ביאור, מה בכך שמכירה באומד היא מלתא דלא שכיחא, כלומר דבר שאינו מצוי? הרי אפשר לתאר רבבות של תרחישים שכל אחד מהם הוא מלתא דלא שכיחא! אם למשל הקונה והמוכר רוקדים תוך כדי הקניה, זה בודאי דבר שאינו שכיח! וכי משום כך די יהיה בקנין קבלת הכסף ללא משיכת הסחורה?! אין בזה הגיון!
אלא שצריך לדייק בדברי הגמרא בתחילתם: "קנה אף על גב דלא משך, דכיון דלא קפיד - קנה, דכי חליפין דמי".
למה מוותרים במקרה כזה על המשיכה? יש סיבה! - כי זה דומה לחליפין, ובחליפין די בקבלת התמורה.
ולמה זה דומה לחליפין? אמרה הגמרא: "כיון דלא קפיד" – הסיבה היא שאינו מקפיד על הסכום המדוייק של הכסף שיקבל. כך הוא בחליפין. למשל המחליף פרה בחמור, בדרך כלל מחירי הפרה והחמור אינם זהים, ובכל זאת - כיון שכל אחד מעונין בסחורה שביד רעהו, הם מסכימים לחילופים פשוטים ומוותרים על כסף הפרש המחירים.
ובמקרה קיצוני עוד יותר, כאשר במקום תמורה ממשית, נמסרת רק תמורה סימלית, זה נקרא קנין סודר, ותוקפו הוא רק משום תקנת המנהג של (רות ד, ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל... לְקַיֵּם כָּל דָּבָר.
לעומת זאת, קנין כסף מהותו היא מסירת התמורה. תמורה זו יכולה להיות בכסף או גם בשוה כסף, כלשון המשנה הראשונה במסכת קידושין: "האשה נקנית... בכסף", ומסבירה מיד המשנה מה זה: "בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה".
אם כן "מכור לי באלו" אינו "מלתא דלא שכיחא" מסיבה אקראית, אלא מסיבה עקרונית הרלוונטית לקנין. מדובר דוקא באופן "דלא קפיד", כלומר בהסכמה הדדית שלא יחזרו בהם גם לאחר ידיעת הערך המדוייק של אותן המעות. אילו היו רשאים לחזור בהם כאשר מתגלה חוסר דיוק בָּערך של התמורה, היה זה קנין רגיל.
