גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשי"א, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף עד עמוד ב
האם בני נח מצווים למסור נפש על קדושת השם - עבור עון שפיכת דמים?
בעו מיניה מרבי אמי, בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם, אמר אביי תא שמע 'שבע מצות נצטוו בני נח' וכו' (דף עד ע"ב). מסקנת הגמרא בענין אינה ברורה, ותלויה במחלוקת הראשונים: לפי גירסת רש"י בהמשך הסוגיא נפשט שאכן בן נח מצווה על קדושת ה', ואילו לפי הגירסא המובאת בתוס' (עה. ד"ה ואם) - אינו מצווה, וכן נקט הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ב): "בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם".
בספר 'פרשת דרכים' (דרוש שני ד"ה דע) כתב: "דע דמשמע לי, דהא דאמרינן דבן נח אינו מצווה על קדושת ה' היינו דוקא בעבודה זרה וגילוי עריות, אבל בשפיכת דמים - יהרג ואל יהרוג, וטעמא דמילתא, משום דבעבודה זרה וגילוי עריות מה שישראל מוזהרין הוא משום דגלי בהו קרא, בעבודה זרה כתיב (דברים ו, ה) 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך', ודרשינן (לעיל עד.) 'אפילו הוא נוטל את נפשך', וגילוי עריות דכתיב (דברים כב, כו) 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה', מקיש רוצח לנערה המאורסה וכו', הרי דאצטריך קרא לתרוייהו ללמדנו, דישראל מוזהרים באלו לקדש את ה', ואם כן איכא למימר דבבן נח דלא גלי קרא בהו איכא למימר דלא הוזהרו על קדוש ה'. אבל שפיכת דמים דלאו מקרא נפקא, אלא מסברא 'דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אימא דדמא דחברך סומק טפי' (לעיל שם), בסברא זו מהיכא תיתי דיש חילוק בין ישראל לבן נח".
והביא סעד וראיה לדבריו מדברי המזרחי בפרשת וישלח (בראשית לב, ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו", ופירש"י: "'ויירא' - שמא יהרג, 'ויצר לו' - אם יהרוג הוא את אחרים", ותמה המזרחי, למה יהרוג אותם, והלא עשיו היה גבר אלים ושמא הכריחם לבוא עמו. ומתרץ: "אפילו הכי לא היה להם לשמוע לו, שהרי נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאחד עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, כדאיתא בסנהדרין (עד.)...". ולכאורה דבריו תמוהים, הלא בן נח אינו מצווה על קדושת ה', ואפילו בעבודה זרה - יעבור ואל יהרג, ואם כן מדוע לא היה להם לאותם ארבע מאות איש לשמוע לעשיו הרשע, הלא אינם מצווים להיהרג על קדושת ה'. אכן, לפי האמור מובן, כי בשפיכת דמים - גם בני נח מצווים על קדושת ה', מחמת הסברא "דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אימא דדמא דחברך סומק טפי", ואם כן נכון היה יעקב אבינו רשאי להרגם, מאחר שאסור היה עליהם לבא נגדו (כיו"ב כתב גם המהר"ל בגור אריה שם).
עוד כותב שם ה'פרשת דרכים': "הן אמת דמהר"ש יפה ז"ל בסדר לך לך - כתב וז"ל: 'דאע"ג דמסברא נפקא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אימא דדמא דחברך סומק טפי, וכיון דבני נח לא נצטוו למסור עצמם על ע"ז וג"ע, כי לישראל נתחדש זה מקראי, מסתמא גם על שפיכת דמים לא נצטוו למסור נפשם, ע"כ, ומ"מ הסברא שכתבנו נראה בעיני ומה גם שיש לו סימנים בדברי הרא"ם כנזכר" (וכדברי הפר"ד הסיק ב'ערוך לנר' כאן מדעת עצמו).
בספר 'משכיל לדוד' על פירש"י (בפר' וישלח שם) הרבה לתמוה על דברי המזרחי, ומציין גם לדברי הפר"ד, וכתב לעומתו: "והן אמת כי אריה שאג מי לא יירא, בפרט דכפי הנראה טעמא דמסתבר הוא, מ"מ מאחר שמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דלא כוותיה, שהרי לא חילק כלום אלא כתב 'בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז' וכו' ע"ש", והיינו, שמלשון הרמב"ם מוכח בהדיא שאין שום חילוק ואין בן נח חייב למסור נפשו כלל, גם לא על שפיכת דמים שהיא אחת משבע המצוות שנצטווה. [כן יצויין גם ללשון המאירי (כאן): "בני נח אין מצווין על קדוש השם כלל, וכל שנאנסו בשבע מצוות שלהם, אפילו לעבוד ע"ז פטורים לגמרי ויעבור ואל יהרג"].
וכלפי סברת ה'פרשת דרכים' כתב ה'משכיל לדוד': "רמינן אנפשין לבקש דלא תיקשי מכח הסברא שכתב הרב, וראיתי התם בפרק בן סורר אההיא דאמרינן 'סברא הוא' - 'מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי', פירש"י: 'סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, איבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו דליכא אלא חדא איבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם', משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו, הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות', אמור מעתה דהך סברא לא שייכא אלא לגבי ישראל - דשייך בהו חביבות נפש לפני יוצרם", משא"כ באוה"ע דלא שייך לומר כן.
אכן, נגד דברי המשכיל לדוד יש להעיר, כי סברתו לא שייכא כי אם כשבן נח יהא אנוס להרוג בן נח חבירו, כי אז יש מקום לומר שאכן נפשו חביבה מנפש חבירו, ומותר לו להרוג את חבירו, והוא ישאר בחיים, אולם כשבן נח יהא אנוס להרוג אדם מישראל, שייך שוב לומר "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי", כי "יקרה בעיניו נשמה של ישראל", ובודאי שחביבה נפשו של ישראל מנפשו של הבן נח, ואם כן שוב יובנו דברי המזרחי עכ"פ כלפי הארבע מאות איש, בני נח, כשעמדו נגד יעקב אבינו - שנפשו בודאי היתה חביבה לפני הקב"ה, והיה להם למסור נפשם שלא לבא במלחמה נגד יעקב אבינו.
