תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ
תענית כד ע"א
"אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו, אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה! שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי, ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו, אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? - אמרה לה: כל מה דאייתי - באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי, וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך! - אמר לה: העבודה! הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל".
למה אותו צדיק כל כך התנגד לכך שבתו תקבל נדוניה מאותם החיטים?
מסביר המפרש למסכת תענית המודפס במקום רש"י, משום שמעשה נסים הוא, ואסור לאדם לֵהָנוֹת ממעשה נסים כשאין צורך, שכן מי שעושים לו נס מנכים לו מזכיותיו. וכפי שבדף שלנו בעמוד ב' סיפר רב מרי בן בתו של שמואל: אני הייתי עומד על שפת נְהַר פפא שבבבל, ראיתי מלאכים שנדמו למלחים שהביאו חול ומילאו בו את ספינתם והוא הפך לקמח סולת. הגיעו כולם לקנות מהם. אמר להם רב יהודה: מזה אל תקנו כי זה מעשה נסים. מחר מגיעות ספינות חיטים משובחות ממחוז פרזינא.
מקשה העיון יעקב אם הסירוב היה כדי לא לֵהָנוֹת ממעשה נסים היה צריך גם לא לֵהָנוֹת כמו אחד מעניי ישראל, הרי גם זו הנאה מהנס!
אלא מסביר העיון יעקב שהסירוב היה כדי לא לֵהָנוֹת משכר מצוה בעולם הזה אלא רק כאחד משאר עניים, כדי להשיא בתו ותו לא.
אך גם הסבר זה אינו מבאר מספיק, למה לֵהָנוֹת משכר מצוה כאחד מהעניים כדי להשיא בתו זה בסדר, מה ההבדל?
ניתן גם לומר שהסירוב היה רק משום שבתו פרסמה את הנס באוזני בני בית המדרש, שמא יביטו בו בעין רעה ויקנאו בו.
אך גם הסבר זה אינו מבאר למה הסכים להשיא את בתו בעזרת הנס, הרי גם בזה יש רווח גדול ופלא עצום.
אלא שאלעזר איש בירתא, שמו המלא היה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר בַּרְתּוֹתָא. ואומרת המשנה במסכת אבות (פרק ג משנה ז) רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
חכמים רבים דבריהם היו קשורים בקשר הדוק לטבעם ולמעשיהם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא בכללם, מעשיו היו דוגמה חיה לדרך שהורה. הוא לא חש כלל כַּבְּעלים של ממונו אלא כשומר המופקד עליו לקיים בו את מצווֹת בעל הממון האמיתי והעליון.
מסופר על רבי אברהם אבוש רבה של פראנקפורט דמיין שהיה פזרן גדול לצדקה, מעולם לא לן כסף בביתו. פעם אחת שאלוהו תלמידיו, הרי גמרא מפורשת היא במסכת כתובות (נ, ב) אמר רב אילעא באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
ענה להם, אין הלכה זו אמורה כשבאה לידך מצוה שיש בה שמץ של פיקוח נפש, שהרי אפילו שבת החמורה, נדחית מפני פיקוח נפש, והאיסור הזה של בזבוז יותר מחומש, נדחה בשעה שאנו רואים שלפלוני אין לחם לאכול ואין צורך דחוף יותר מזה.
כך נהג גם רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כאשר נודע לו שיתום ויתומה עומדים להנשא ואין להם בַּמֶּה ואין מי שיסייעם, הוא לא היסס להכריז שיתומים אלה קודמים לבתו, חובה לגייס כל ממון זמין כדי להשיאם. ובתו בודאי תסתדר, הרי יש לה הורים שידאגו לה.
על אחת כמה וכמה ממון של מעשה ניסים, לא יתכן שאדם ינהג בו כבעליו. זהו ממון שהגיע ממרום וצריך להשתמש בו רק לצורכי גבוה – כלומר לצדקה.
אך גם בתו אין לה עתה כסף להנשא, ואביה הרי כבר נתן את כל כספו. לכן בכלל מצוות צדקה להשיא גם אותה באותו ממון – בדיוק כמו שאר העניים.
