סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון א'רצ"ב מדור "עלי הדף"
מסכת תענית
דף י ע"ב

 

"אל תרגזו בדרך" - באיזה דבר הלכה עסקו השבטים?


כששלח יוסף את אחיו לחזור אל יעקב אביהם, אמר להם: "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה, כד), ודרשו רז"ל במכילתין (י, ב): "אמר להם יוסף לאחיו, אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך", והיינו, שאין לעסוק בפלפולי דאורייתא באמצע הדרך, כמבואר בגמרא. ונתקשו המפרשים, למה לא הזהירם יעקב אבינו באזהרה זו כששלחם לרדת מצרימה, וכמה תירוצים נאמרו בקושיא זו:

בפירוש תוספות השלם (עה"ת פר' ויגש שם) הביא בשם ספר 'אמרי נועם' שמתרץ: "כי יעקב לא היה צריר להזהירם על זה, לפי שהיו צריכים למהר ולילך להם על ענין התבואה, ולא היו נותנים דעתם על עסק הלכה, כדאמרינן (אבות ג, כו) 'אם אין קמח אין תורה', אבל עכשיו שהיו שבעים, והיה לבם בטוח היה צריך יוסף להזהירם".

כעין זה כתב גם רבינו חיים - אחי המהר"ל - ב'ספר החיים' (חלק זכיות פ"ד): "וכל זמן שלא היו השבטים בטוחים בפרנסתם ובפרנסת בני ביתם, לא הוצרך יעקב להזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה, כדרך שהזהירם יוסף, שנאמר 'אל תרגזו בדרך', לדעת המפרש שלא יתעסקו בהלכה, והטעם, לפי ש'אם אין קמח אין תורה', ופשיטא שלא יתעסקו בדבר הלכה, אבל לאחר שהבטיחם יוסף על המזון ועל הכלכלה, אז הוצרך להזהירם על זה".

בספר 'משכיל לדוד' כתב לתרץ: "לפי שיוסף הגיד להם ההלכה שבה פירש מאביו בפרשת עגלה ערופה... והיו צריכים לחזור עליה בדרך כדי שלא ישכחוה בענין שידעו לתת סימן יפה לאביהם, משום הכי הוצרך להודיעם, דאפילו הכי שצריכים לחזור עליה, מכל מקום לא יחזרו אלא דרך גירסא בעלמא, ולא במשא ומתן ובפלפול, וזהו מה שאמר 'בדבר הלכה', דההלכה ילמדוה ודאי בדרך, אבל לא יתעסקו בדבר הלכה, וכדמסקינן בגמרא דתענית הא למגרס והא לעיוני".

ה'טורי זהב' בספרו 'דברי דוד' עה"ת (ויגש שם) כתב בזה: "והא דלא אמר יעקב כן לבניו, נראה, דהמעשה היה כן לפני יוסף בשעת פטירתן ממנו שהיה להם פלפול ביחד, ועל כן אמר להם שבדרך לא יהיה להם פלפול", והיינו, שהאחים הקדושים באותה שעה התפלפלו בפלפולי דאורייתא, ועל כן שפיר הוצרך להזהירם שלא ימשיכו בפלפולם בעיונא דאורייתא על אם הדרך, ומשא"כ ביציאתם מיעקב אבינו לא עסקו בפלפולא דאורייתא, ולכן לא היה צורך להזהירם, אמנם, בהא גופא יש להתעמק באיזו סוגיא התפלפלו השבטי י-ה באותה שעה, ונביא את דברי רבינו ה'חתם סופר' זי"ע ב'תורת משה' (פר' ויגש) בהאי ענינא.

בתחילת דבריו מביא את דברי הרמב"ן בפרשתנו (וישב לז, כו) שמבאר במה נחלקו ראובן ואחיו כשהשליכו את יוסף לבור, והיינו כי "ראובן למד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם, שאין עונש הגורם כעונש השופך דם, ובא יהודה עתה, ואמר גם זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו, וכן הדבר באמת... וכענין שאמר הכתוב (ש"ב יב, ט) 'ואותו הרגת בחרב בני עמון', ודינא רבא ודינא זוטא איכא ביניהו, ושניהם אמרו אמת", וכוונת דבריו, מבאר החת"ס, כי ראובן סבר דגרמא אינו נחשב כעושה מעשה, ולכן אמר להם (שם פסוק כב): "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור" וגו', כי אם יהרגוהו הרי ישפכו דם בידים, ואילו השלכה אל הבור אינה אלא גרמא, ו'אין עונש הגורם כעונש השופך דם', ואילו יהודה סבר דגרמא כעושה מעשה דמי, ולכן אמר (פסוק כז): "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו", כי אם היו משאירים אותו בבור והיה נהרג על ידי נחשים ועקרבים שבו, היה נחשב הדבר כמי ששפכו בידים ממש.

והרמב"ן מסיים: "וכענין שאמר הכתוב (ש"ב יב, ט) 'ואותו הרגת בחרב בני עמון', ודינא רבא ודינא זוטא איכא ביניהו, ושניהם אמרו אמת". ביאור הדברים הוא, על פי דברי הגמרא (קידושין מג.): "והא דתני, האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב, שנאמר 'אותו הרגת בחרב בני עמון'", וביארו בגמרא שגם שמאי הזקן סובר אין שליח לדבר עבירה, ובידי אדם אינו נענש, "ומאי חייב, חייב בדיני שמים", ועל כך הקשו: "מכלל דתנא קמא סבר אפילו מדיני שמים נמי פטור", ותירצו: "אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו", ופירש"י: "דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו - לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול, ולתנא קמא לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם", והיינו, שנחלקו שמאי הזקן וחכמים אם המשלח נענש בעונש גדול, יען כי הוא גורם בעלמא כהורג בעצמו דמי, ודעת החכמים היא, שאינו אלא כגורם בעלמא, ונענש בדינא זוטא בלבד, ובדבר זה נחלקו ראובן ויהודה.

והנה כשנפגש יוסף עם אחיו התברר להם תועלת מכירתו למפרע, כמו שאמר להם יוסף (מה, ה): "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", ונמצא שמי שגרם את מכירתו נתעלה ונתגדל, כי מי שגרם למוכרו הוא שלוחא דרחמנא, ותליא הדבר אי גרמא כעושה מעשה דמי או לא, וזהו הפלפול בדבר הלכה שנתפלפלו באותה שעה, בגדרי גרמא - אם נחשב כעושה מעשה דמי או לא, ונפק"מ כלפי מי שגרם את מכירתו, האם ניתוסף מעלתו.

והנה מצינו בפרשת עגלה ערופה, שהזקנים אמרו בעריפת העגלה (דברים כא, ז): "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ואיתא בגמרא (סוטה לח:): "וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה", ומכלל שאם פטרוהו בלא מזונות ובלא לוייה שפיר היו נחשבים כשופכי דם, ומכאן שהגורם כעושה מעשה דמי, וזה הענין שמסר להם יוסף פרשת עגלה ערופה, כי מפרשה זו נפשט הספק שהגורם כעושה מעשה דמי, ואתי שפיר שאמר להם "אל תרגזו בדרך", שלא יעסקו בדבר הלכה, כי נפשט ספקם (ע"ע ב'תורת משה' שם וב'חתם סופר' עה"ת שם).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר