טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ארבעה מיני ארזים הן ארז קתרום – ערער גלעיני
"כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות כו': אמר רב יהודה: ארבעה מיני ארזים הן, ארז קתרום עץ שמן וברוש. קתרום, אמר רב: אדרא, דבי רבי שילא אמרי: מבליגא ואמרי לה זו גולמיש" (ראש השנה, כג ע"א).
פירוש: שנינו במשנה: כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז ודברים נוספים הבוערים יפה וקשרום כאחד והדליקו בהם אש. אמר רב יהודה, ארבעה מיני ארזים הם: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש. המלה קתרום לא היתה ידועה ולכן אמר רב: זהו העץ הקרוי אדרא. דבי [בבית מדרשו] של רב שילא אמרי [אמרו]: זה העץ הקרוי מבליגא, ואמרי לה [ויש אומרים] שזהו העץ הקרוי גולמיש (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ערער גלעיני שם באנגלית: Syrian Juniper שם מדעי: Juniperus drupacea
שם נרדף במקורות: קדרום, קדרוס, קתרוס, קדרינון, גופר?, שורבין?
נושא מרכזי: מהו הקתרום?
לריכוז המאמרים שנכתבו על הארז הקש/י כאן.
ראשית יש להקדים שהגרסה שלפנינו כנראה מוטעת ויש לגרוס "קתרוס" או "קדרוס". גרסאות נוספות שמופיעות בכתבי היד הן קרדוס, קרדון, קרדינון וקדרינון. בתרגום יונתן על הפסוק "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר וכו'" (בראשית, ו' י"ד) אנו מוצאים את השם קדרונין: "עִיבַד לָךְ תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַדְרוּנִין וכו'". התרגום הירושלמי תירגם: "תֵּיבוּתָא דְאָעִין דְקַדְרִינוּן". בבראשית רבה (וילנא, נח, לא): "... עשה לך תיבת וגו', אמר רבי נתן תיבותא דאעין דקרדינון וכו'". בילקוט שמעוני (נח רמ"ז נ"ב): "עשה לך תבת עצי גפר ... עשה לך תבת עצי גפר אעי דקרדוס וכו'". במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דויסע פרשה א'): "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט וגו'. ר' יהושע אומר זה עץ של ערבה ... רבי נתן אומ' זה עץ קתרוס ויש אומרים עקר תאנה ועקר רמון וכו'".
במאמץ לזהות את הקדרוס כדאי לשים לב להקשר בו הוא מוזכר. די ברור שמדובר בעץ גבוה שניתן להכין ממנו קורות ישרות וארוכות וכדברי המשנה בראש השנה (פ"ב מ"ג): "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וכו'". האמורא רב יהודה מונה ארבעה מיני ארז ומסתבר שהם דומים זה לזה. בנוסף לארז הלבנון שזיהויו ברור נימנו גם עץ שמן, ברוש וקדרוס. לפחות שלושת הראשונים הם כנראה עצים מחטניים גבוהים ששימשו לבנייה ואם כן ניתן לשער שגם הקדרוס דומה להם.
השם קדרוס (על נגזרותיו) מתייחס לעצים שהוזכרו במקרא בשני הקשרים. הראשון הוא עץ הגופר המוזכר בפרשת נח כעץ שממנו נבנתה התיבה: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר וכו'" (בראשית, ו י"ד). אונקלוס תירגם: "עביד לך תיבתא דאעין דקדרוס וכו'". יונתן פירש: "עִיבַד לָךְ תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַדְרוּנִין וכו'". במדרש הגדול לבראשית (מהדורת מרגליות עמ' קנ"ט) הובא בשמו של רבי נתן "אעין דקידרינון" והוא מסיים "עץ שהוא שוהה במים ואינו מרקיב". תאור זה מתאים לעצי מחט ארוכים וספוגים שרף. מעצים מסוג זה ניתן היה לבנות תיבה שתשהה במים זמן ממושך.
הקשר בין הקדרוס והגופר משתמע מתוך כך שלשני עצים אלו ניתנו על ידי האמוראים זיהויים משותפים. מבליגא וגולמיש ואילו "אדרא" מופיע רק בסוגייתנו: "קתרום, אמר רב: אדרא, דבי רבי שילא אמרי: מבליגא ואמרי לה זו גולמיש". במסכת סנהדרין (קח ע"ב) אנו לומדים: "עשה לך תבת עצי גפר, מאי גופר? אמר רב אדא, אמרי דבי רבי שילא: זו מבליגה, ואמרי לה: גולמיש". רש"י מסתפק בקביעה שמבליגה הוא עץ ולא מפרט מה זהותו. פירוש השמות גולמיש ומבליגא (יש גרסאות בהן הוא נקרא זבליגא או זמבליגא) מסופק. ב"מוסף הערוך" (ערך "גלמוש") מובא: "תרג' בחור כארזים חסין כגלמושין". לדעת קאהוט (שם) גולמיש ומבליגא הם שמות נרדפים המציינים רימון. גולמיש הוא השם הפרסי ומבליגא השם בערבית. זיהוי זה בעייתי משום שקורות עץ הרימון קצרות ואינן ראויות לבניית התיבה. במילון יסטרוב (ערך "זבליגא" נכתב שה"מבליגא" היא מין ארז המכיל שרף ("a resinous tree, a species of cedar"). בהערה כ"א ב"תורה תמימה" (בראשית, ו' כא) אנו מוצאים קשר בין העצים מהם נבנתה התיבה ובין ארז וגולמיש: "מיני עצים וארזים. ואונקלוס תרגם קדרום, וכנראה היא מלה רומית צדרו"ס [ארז], ועל הפסוק בשיר השירים בחור כארזים מתורגם חסון כגולמיש".
הקדרוס הוזכר גם בין ההצעות לזיהוי העץ שבעזרתו המתיק משה את המים המרים: "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם וכו'" (שמות, טו כ"ה). לעץ זה הוצעו ששה זיהויים של מינים בעלי קליפה מרה ביניהם גם קתרוס או קדרוס. במדרש תנחומא (ורשא, בשלח, סי' כ"ד) נאמר: "... ומה העץ? רבי יהושע אומר של ערבה היה, רבי נתן אומר הרדופני מר היה, רבי אליעזר המודעי אומר של זית היה, רבי יהושע בן קרחה אומר קרדנין, ויש אומרים עקרי תאנה ועקרי רימון מכל מקום מר היה וכו'". במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דויסע, פרשה א'): "... רבי נתן אומר זה עץ קתרוס וכו'". לאור העובדה ש"קדרוס" הוא מין השייך למחטניים, קבוצה המכילה שרף רעיל מובן מדוע זיהה אותו רבי נתן כעץ שהשליך משה למים. גם הדעות הנוספות המובאות לזיהוי העץ מתייחסות לעצים רעילים (הרדוף) או מרים (זית).
למרות שעל פי המידע שבידינו אין באפשרותנו לזהות מין ספציפי נוכל להצביע על מאפייניו. כנראה שמדובר בעץ מחטני גבוה המכיל שרף, עמיד בפני ריקבון במים וטעמו מר. ייתכן ונוכל לקבל זיהוי מדוייק יותר מבירור פילולוגי. השמות kedros ו – kedrinon ביוונית ו – cedrus בלטינית מתייחסים לכמה עצים מחטניים ובעיקר למינים הנכללים בסוג יוניפר (Juniperus) הנקרא בימינו בטעות ערער.
בספרות היוונית-רומית קיימות התייחסויות ל – kedros הרומזות גם הן על עץ זה אם כי בהן אין זיהוי מוחלט. תיאופרסטוס ציין שהקרדוס גדל בהרי קיליקיה וסוריה ומשמש לבניין אוניות. בחלק מהמקורות הוא מציין מיני יונופרוס כקדרוס אך ממקור נוסף משתמע שהכוונה לארז הלבנון: "... באשר עצי הקדרוס הגדלים בהרי סוריה מגיעים לגובה ולעובי יוצאים מן הכלל, כדי כך, ששלושה אנשים אינם יכולים להקיף את גזע העץ, ולעתים הם אף גדולים יותר ועדינים במיוחד" (על פי י. פליקס עמ' 224). מקור זה מתייחס לארז הלבנון משום שרק הוא מגיע לעובי כזה. דיוסקורידס מזהה את הקרדוס כמין יוניפר אך גם כארז הלבנון שעליו כתב: "הקרדוס הוא עץ גדול ממנו אוספים את ה – kedria (שרף העץ). פריו כשל התאשור (Cupressus) אך גדול ממנו בהרבה". לפליקס ברור שמדובר בארז הלבנון משום שרק לו יש איצטרובלים גדולים ואילו לסוג (Juniperus) איצטרובלים קטנים דמויי ענבה. בהמשך דבריו תיאר דיוסקורידוס את הקדרוס. הוא ציין שפרי הקרדוס בגודל ענבי הדס, אינו טוב למאכל אך הוא בעל תכונות מרפא. תכונות דומות הוא ייחס לשרף, לעטרן ולמיץ הפירות. לאור כך שבדרך כלל אצטרובלי המחטניים יבשים ורק לסוג יוניפרוס פירות עסיסיים מסתבר שכוונת דיוסקורידס הייתה למין בסוג הזה. תאורים דומים ניתן למצוא גם בכתביו של פליניוס.
בר בהלול בערך "קדרוס" פירש שהוא העץ הנקרא באלשאם (ארץ ישראל וסוריה) "שרבין" שהוא סוג של "צנובר"(1). על פי רוב הפירושים השם "שרבינא" ונגזרותיו איננו מתייחס בהכרח לברוש אלא למיני מחטניים נוספים. "שרבין" בערבית הוא שם קיבוצי לעצים מחטניים שמהם הכינו עטרן. בר בהלול כלל בשם זה את הברוש (Cupressus) וערער (Juniperus). בתרגום השבעים בישעיהו (מא י"ט) התאשור מתורגם לברוש (κυπάρισσον) אולם בפרק ס' ל - κε'δρος (kedros). הרופא הסורי דאוד אלאנטאכי תיאר את ה"שרבין" כעץ הדומה ל"סרו" (ברוש בערבית) אלא שהוא בעל עצה אדומה וריחנית שמכינים ממנה עטרן כמו מהארז. מין נוסף שנכלל לדעתו בשם זה נקרא "ערער אלברי" בעל פירות דומים לאגוזים.
ז. עמר סבר שהמין בעל העצה האדומה הוא הערער הברושי (Juniperus excels) (תמונה 1) ואילו השני הוא ערער גלעיני (Juniperus drupacea) (תמונה 2). למרות העובדה שהשם "שרבינא" מתייחס למחטניים נוספים ניתן להניח שבאזכוריו בישעיהו הכוונה לשם ספציפי משום שבפסוקים נמנו מחטניים נוספים. ראיה נוספת ניתן למצוא בכך שעצי תאשור (תאשרם) הוזכרו בתעודות אוגריתית ברשימות של סחורות יחד עם עצים אחרים. בתעודות אכדיות מופיע surmenu כאחד מעצי הלבנון ואולי הכוונה ל"שורבינא". פליקס העדיף לזהות את הערער הברושי עם הברוש או הברות שבמקרא ואילו את הערער הגלעיני עם הקדרוס, קתרוס, קרדינון שבספרות חז"ל.
 |
|
 |
|
תמונה 1. ערער ברושי צילם: אבנר כהן |
|
תמונה 2. ערער גלעיני צילם: אלי ליבנה |
 |
|
 |
|
תמונה 3. ברוש |
|
תמונה 4. אורן |
(1) "צנובר" הוא אורן הסלע וכנראה כוונתו לאחד ממיני האורנים.
מקורות עיקריים:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 159-161).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 79-80).
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי - צמחי התנ"ך וחז"ל (172-175).
לעיון נוסף:
הרב ע. אריאל, "ארז – זיהויו", המעין, תשרי תשע"ז.
ב"פורטל הדף היומי":
לריכוז המאמרים העוסקים במיני ה"ארזים" הקש/י כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
