שני סוגי בעלות ממונית

הרב דב קדרון

ראש השנה יג ע"א

נאמר בתורה שבששה עשר בניסן צריך להקריב את קרבן העומר, והוא נקרא (ויקרא כג, י): "עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם". על כך שואלים בגמרא: באותה שנה שבה נכנסו ישראל לארץ בימי יהושע, מהיכן היו להם שעורים שנקראו "ראשית קצירכם", הרי מה שגדל ברשות הכנענים לא נקרא "קצירכם".

מקשים על כך תוספות (ד"ה ולא קציר) ממה שנאמר במסכת עבודה זרה (נג,ב) שארץ ישראל נחשבת ירושה של עם ישראל עוד מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ולכן הגוים שגרו בארץ לא יכלו לאסור עלינו בהנאה את עצי האשרה, ולפי זה מדוע לא תיחשב התבואה שגדלה בארץ "ראשית קצירכם".

תירץ הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) שיש שני צדדים למושג "בעלות": א. יש בעלות שהיא מוסרית, חוקית, צודקת ונכונה, אך לפעמים בעלות כזאת נשארת רק בתאוריה והחפץ או הקרקע אינם בידי הבעלים הנכונים. ב. יש בעלות בפועל, של מי שיש לו את השליטה בחפץ או בקרקע, אך לא תמיד הוא הבעלים האמיתי והמוסרי. בזמן שעם ישראל לא היה בארץ ישראל, מבחינת המוסר והצדק הארץ נשארה שלנו, ולכן לא יכלו הגוים שגרו בה לאסור את עצי האשרה בהנאה, כי כדי לאסור דבר בהנאה צריך להיות הבעלים של שני צדדי הבעלות. וכן לעניין קרבן העומר יש צורך ששני צדדי הבעלות יהיו ביד ישראל כדי שייקרא "קצירכם". נמצא שלעניין איסור ההנאה, בעלותנו החוקית והמוסרית לא אפשרה להם לאסור את העצים, ולעניין העומר הבעלות בפועל שלהם לא אפשרה לנו להקריב את הקרבן.