לסתום את האף / רפי זברגר

ראש השנה ג ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה כי ראש השנה למלכים הוא ב-א' בניסן, על כך אומר רב חסדא בגמרא:
לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם - מתשרי מנינן.
רב חסדא קובע כי פסיקת המשנה ביחס לראש השנה למלכים ב-א' בניסן אינו אלא למלכי ישראל, אך למלכי אומות העולם – ראש השנה הוא א' בתשרי, ומוכיח זאת מפסוקים בספר נחמיה:
שנאמר (נחמיה א', א'): דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כסלו כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: , וכתיב (שם ב', א') וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו: מדקאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים, וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים - מכלל דראש השנה לאו ניסן הוא.
מסיק רב חסדא את מסקנתו משני הפסוקים בספר נחמיה, אשר בשניהם כתוב שהיה בשנת עשרים, והוא מבין כי מדובר בשנת עשרים למלך ארתשסחא אשר מלך בבבל באותה תקופה. הפסוק הראשון מספר על דברים שאמר נחמיה בחודש כסליו, והפסוק השני מדבר על שיחה שלו עם המלך בחודש ניסן. מכך מסיק רב חסדא כי ראש חודש למלכים לא יכול להיות בניסן. שהרי אם כן, הפסוק השני היה צריך להיות בשנה העשרים ואחד למלך.
ואם לא בניסן – מבין רב חסדא שראש השנה למלכי אומות העולם יהיה ב-א' בתשרי, שהוא ראש השנה לדברים רבים אחרים.
 

הנושא

על קביעתו זו של רב חסדא מקשים מספר קושיות, נלמד אחת מהן:
וממאי דמעשה דכסליו קדים, דילמא מעשה דניסן קדים?
מקשה הגמרא, אולי נפעיל את הכלל ''אין מוקדם ומאוחר בתורה'' גם על שני הפסוקים הללו, ונאמר כי הפסוק בפרק ב' היה בכסלו לפני הפסוק בפרק א' שהיה בניסן. לפי זה ניתן לומר כי גם ראש השנה למלכי אומות העולם אינו אלא בניסן, ושני המועדים הללו היה בשנה העשרים למלכותו של ארתשסחא?
לא סלקא דעתך:
דוחה הגמרא את הקושיה מלימוד פסוקים נוספים מפרק א' ומפרק ב' המפורטים בברייתא להלן. מפסוקים אלו מסיקה הברייתא כי הדברים שנאמרו בפרק א' לנחמיה, חזר הוא ואמרם למלך לאחר מכן בניסן, משמע, שהפסוקים הם כסדרם ולא כפי שחשבנו בקושיה על רב חסדא.
נחלק את הברייתא לשני חלקים, פסוקים בפרק א' ופסוקים בפרק ב':
דתניא: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו, אמרן נחמיה למלך בניסן. דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו שנאמר (שם, א', ב'-ג'): וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם: וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ:
חנני היה אחד משארית הפליטה אשר נשארה בירושלים עיר הקודש לאחר שכבר נבנה בית המקדש השני, שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש. הוא הגיע לבבל, ולשאלת נחמיה מה מצב היהודים שנשארו בירושלים ענה לו חנני, כי מצבם רע ומר. הם נתונים לביזה גדולה (בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה) וגם מצב העיר ''על הפנים'', ללא שינוי מזה שהיה בעת חורבן הבית (וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ):
כל זאת שמע נחמיה מחנני, ובפרק ב' מתואר דו שיח בין נחמיה למלך ארתשסחא, בעקבות ''גילוי'' זה של חנני:
אמרן נחמיה למלך בניסן, שנאמר (שם, ב', א'-ו'): וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו:
נחמיה הביא יין למלך, אך פניו של נחמיה לא היו כתמול שלשום (תמיד היה שמח וטוב לב לפני המלך, אך הפעם לא).
מהרש''א מסביר כי נחמיה היה רגיל לשתות לפני המלך את היין, כדי ''להוכיח'' לו כי אין רעל ביין וגם המלך יכול לשתות ממנו. הפעם לא שתה יין כיוון שהיה בעצב גדול בעקבות ידיעתו על תיאור מצב היהודים בירושלים, כפי ששמע מחנני, חודשים ספורים לפני כן.
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד:
המלך שאל את נחמיה לפשר מצבו, ונחמיה חשש מאוד כי המלך יהרוג אותו על כך שלא טעם את היין לפני כן.
וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם:
נחמיה אמר למלך כי מלכותו תיכון לעולם, ואין הוא מתכוון חס וחלילה להרע למלך. פניו נפלו בעקבות תיאור ששמע על מצב היהודים בירושלים. כששמע זאת המלך, ''הרגיע'' אותו ושאלו מה הוא מבקש לצורך העניין?
וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה: וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן:
נחמיה ביקש אישור מאת המלך לעלות ולבנות את ירושלים מחדש. המלך ביקש ממנו לוחות זמנים, וביקש לדעת מתי יחזור בחזרה (אשתו המלכה ישבה לצידו). נחמיה נקב בזמן שיחזור וקיבל אישור מן המלך לעלות ולסייע בבניית העיר.
 

מהו המסר

נתמקד בהחלטה של נחמיה שלא לשתות יין בעת צרה לישראל, ובזמן שיהודים בירושלים סובלים ונאנקים.
האם היתה זו "החלטה טובה" של נחמיה? האם אין בכך סכנה גדולה, לו אישית ולעמו בבבל, ואולי גם בארץ ישראל? אמנם הסיפור נגמר בטוב, והמלך השתכנע כי נחמיה אינו מבקש רעה למלך, אך בהחלט יכול היה להסתיים אחרת לגמרי. נחמיה היה שר המשקים של המלך, והמלך נתן בו אמון רב, אך האם ''מותר'' להסתמך על כך ולהסתכן בכך שלא לטעום את יינו של המלך לפני שהגיש לו?
מצד אחד צער גדול מאוד על מצב היהודים, ורצון עז לחוש את כאבם ולהשתתף ולוא במעט במצבם, כך שלא ישתה יין המשמח, ומצד שני הסכנה הגדולה אשר הייתה עלולה לקרות, אילולא המלך היה מתרצה מהדברים של נחמיה.
שאלות נוקבות ומעוררות מחשבה.
אם מאן דהוא ייתקל במצב מעין זה, אני הייתי מציע לו להצטער צער רב בביתו ובמעגלי משפחתו וחבריו.
מכיוון שמדובר בהנהגה אישית ולא באיסור דאורייתא, אף לא איסור מדרבנן, כשהוא עומד לפני השליט, "יסתום את האף" וימשיך במנהגיו הקודמים, ולא יסכן את עצמו והסובבים אותו. 
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב (מחר יום הזיכרון שלה, כ''ה אלול תשפ''א), וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]