הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יהודה ורבי שמעון - כמי הלכה
ביצה כז ע"א
רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא, שדריה לקמיה דרבי אמי. סבר דלא למחזייה. אמר ליה רבי זריקא, ואיתימא רבי ירמיה: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. הדר שדריה לקמיה דרבי יצחק נפחא; סבר דלא למחזייה. אמר ליה רבי ירמיה ואיתימא רבי זריקא: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. אמר ליה רבי אבא: מאי טעמא לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא כרבי שמעון? - אמר לו: ואת מה בידך? - אמר ליה: הכי אמר רבי זירא: הלכה כרבי שמעון. אמר מאן דהוא: אזכי ואסק להתם, ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה. כי סליק להתם אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה: אמר מר הלכה כרבי שמעון? - אמר ליה: לא, אנא מסתברא אמרי. מדקתני במתניתין: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום - אין זה מן המוכן, וקתני לה בברייתא בלשון חכמים - שמע מינה: מסתברא כוותיה. מאי הוי עלה? - אמר רב יוסף: תא שמע דתליא באשלי רברבי: דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים, רבי שמעון וחבריו אמרו: הלכה כרבי מאיר. - אמרו? והא אינהו קשישי מניה טובא! אלא: בשיטת רבי מאיר אמרוה. דתנן: השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו, רבי יהודה מתיר, ורבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - אסור. אלמא קסבר רבי מאיר ראיית בכור - לאו כראיית טרפה. ראיית בכור - מחיים, ראיית טרפה - לאחר שחיטה. ומינה, ראיית טרפה - אפילו ביום טוב, ראיית בכור - מערב יום טוב. אמר ליה אביי: אטו התם ברואין מומין פליגי? בקנסא פליגי. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בדוקין שבעין - כולי עלמא לא פליגי דאסור, משום דמשתנין. כי פליגי - במומין שבגוף. רבי מאיר סבר: גזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, ורבי יהודה סבר: לא גזרינן. אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא, דקתני: רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, שמע מינה: קנסא הוא דקא קניס, שמע מינה.
אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי. אתו ואמרו ליה לרבי אמי. אמר להו: שפיר קא עביד דלא חזי. איני? והא רבי אמי גופיה חזי! - רבי אמי, כי חזי - מאתמול הוה חזי,
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כז עמוד ב
וביום טוב שיולי קא משייל היכי הוה עובדא. כי הא דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא, הוה יתיב רבא וקא חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה. אמר לה: זיל האידנא ותא למחר. כי אתא למחר אמר: היכי הוה עובדא? אמר ליה: הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא, והוה איהו באידך גיסא. בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה. אמר ליה: דלמא את גרמת ליה? אמר ליה: לא. ומנא תימרא דגרמא אסור - דתניא: +ויקרא כב+ מום לא יהיה בו, אין לי אלא שלא יהיה בו מום, מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר, שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו - תלמוד לומר +ויקרא כב+ כל מום, אמר מום ואמר כל מום.
מבנה הסוגיה:
1.
רבי יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא, שדריה לקמיה דרבי אמי. סבר דלא למחזייה.
רבי יהודה נשיאה הוא נכדו של רבי יהודה הנשיא. והוא מוזכר בסוגייתנו כנראה כי הוא סובר כשיטת סבו.
על כן הוא שלח לרבי אמי כדי שיבדוק את בהמת הבכור שלו אם המום שבו הוא קבוע ויוכל לשחטו ביום טוב.
רבי אמי לא רצה לבדוק, כי כנראה הוא פוסק שאין בודקים מומים ביום טוב - כרבי שמעון במשנתנו.
שאלה 1:
מדוע הגמרא מנסחת "סבר דלא..." ולא מציינת שפסק לו בפשטות שאסור. כנראה שלא רצה להודיעו שחולק על רבי יהודה נשיאה, אלא הדגיש שהוא סובר כתנא שאוסר לבדוק מומים ביום טוב. וכאילו מנוסח: "סבר כ[רבי שמעון] ולכן לא בדק.
1.1
על כן נראה אולי לומר ["חידוש"]: לפי הנ"ל, ומהמשך הסוגיה אולי משמע שהחכמים [האמוראים] בסוגייתנו עדיין התלבטו כמי הלכה ולכן כל אחד "רק" הסביר את האפשרות שהוא מעלה, אבל הוא יודע שניתן לפסוק גם אחרת [כאילו שכל הדין של בדיקת מומים ביום טוב נשאר בספק, וכל חכם רשאי להכריע לעצמו]!
1.2
סדר הדורות: מכאן שרבי אמי ורבי יהודה נשיאה חיו באותו דור. דור שני-שלישי של האמוראים. היה תלמידו של רבי יוחנן.
2.
אמר ליה רבי זריקא, ואיתימא רבי ירמיה: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה.
רבי זריקא - או רבי ירמיה - ענה לרבי אמי [למה לא בלשון "מתקיף" - הרי הוא מקשה עליו!], כיצד הוא פסק במחלוקת שבמשנתנו כרבי שמעון, והרי הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון.
2.1
מפרש רש"י: "הכי כיילינן להו בעירובין [דף מו].
כלומר, לפי רש"י לא סוגייתנו היא המקור לכלל הנ"ל אלא הגמרא בעירובין היא המקור:
2.2
בגלל חשיבות העניין נצטט כמה קטעים מדברים שכתבנו על מסכת עירובין דף מו:
כאן מביאה הגמרא כללי פסיקה שונים:
רבי יעקב ורבי זריקא אמרו:
[הערה א' עבור מסכת ביצה דף כז: גם כאן מוזכר רבי זריקא]
ויש לשאול: מדוע כללי הפסיקה כל כך חשובים נמסרו דווקא על ידי אמוראים שדבריהם באופן כללי לא מרובים בש"ס!
רבי זריקא מוזכר בש"ס כ - 20 מןפעים. היה תלמידם של רב הונא, של רב יהודה ושל רבי יוחנן [דור שלישי]. היה גם תנא בשם זה. כמו כן "רבי יעקב" היה אמורא בדור השלישי [תלמידם של רב יהודה ושל רבי יוחנן] אבל גם היה תנא בשם זה שהיה רבו של "רבי". [ראה באטלס עץ חיים"]
ונראה שכנראה הם מסרו את כללי הפסיקה מפי רבי יוחנן רבם!
[הערה ב' עבור מסכת ביצה דף כז: אולי ["חידוש"] הם התמחו בהכרעת הלכה על פי קביעת הכללים ששמעו מרבי יוחנן]
הלכה כרבי עקיבא מחבירו,
וכרבי יוסי מחבריו,
וכרבי מחבירו.
כאן מדובר על כללי פסיקה כלליים ולא כללי פסיקה בין שני אישים [כללי פסיקה אישיים]: ורואים מכאן שלגבי רבי יוסי ישנו כלל מאד מקיף שהלכה כמותו גם נגד רבים. ודנים הפרשנים האם כלל זה תקף גם נגד רבים שמוזכרים כ"חכמים", והאם גם נגד "סתם משנה". ראה על כך דינים ארוכים ב"יד מלאכי". אולם יש גורסים בסוגייתנו גם אצל רבי יוסי "כרבי יוסי מחברו" – ראה "מתיבתא", הערה ט.
כמו כן יש לשאול מה דינם של כללים אלה כשיתנגשו עם הכללים שדובר בהם לעיל, כמו הלכה בעירוב כמקל [וכן לגבי אבלות]
למאי הלכתא? –
רבי אסי אמר: הלכה,
יש בפרשנים [רש"י ותוס'] פירושים שונים במונחים שבקטע זה [ראה ב"מתיבתא", הערה יב]
לפי רבי אסי הכללים הנ"ל הם ממש הלכה לפסיקה.
לפי תוס' כוונתו כנ"ל, ואי אפשר לעשות כלל כדעה השניה.
ורבי חייא בר אבא אמר: מטין,
לפי דבריו כללים אלה הם ליחיד ולא לצורך הוראה לרבים, כלומר, לא ייכתבו בשולחן ערוך...
לפי תוס' כוונתו, כן מורים לציבור אבל אם עשה כחולק אין מבטלים מעשיו.
ורבי יוסי ברבי חנינא אמר: נראין.
ולפיו, הכוונה היא, שגם ליחיד לא פוסקים כך לכתחילה אלא רק בדיעבד...
ולפי תוס' כוונתו, שפוסקים כך גם ליחיד ואין מוחין בידו אם בא לעשות כחולק.
[יוצא אפוא, שבכל הוראה הלכתית יש לבדוק כל אחד מהמאפיינים הבאים: אם אומרים את ההלכה לציבור וגם ליחיד. אם יחיד מעוניין לעשות כדעת החולק האם מוחין בידו, ואם עשה בפועל כדעת החולק האם תופס או שמבטלים את מה שעשה].
כלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן:
מחלוקת פרשנים: יש אומרים שכוונת הלשון שגם לגבי הכללים הבאים נחלקו האמוראים לעיל אם כללים אלה הם "הלכה" או "מטין" או "נראין". ויש שאינם גורסים את המילים "כלשון הזה", וממילא, יש כאן כמה כללים חדשים שהם כן מחייבים, דהיינו - כך בפשטות - הם "הלכה".
[הערה ג עבור מסכת ביצה דף כז: אולי זו היתה השאלה שעמדה בפני החכמים שם במסכת ביצה דף כז - האם הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון - שמוזכר מייד - הוא כלל מחייב או רק "נראין" או "מטין"]
רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה.
רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי,
ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי.
השתא במקום רבי יהודה - ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא?
המשפט האחרון לכאורה מיותר, ומה משמעות הביטוי "ליתא"?
ומה משמעות ה"קל וחומר"? ממנו ניתן להסיק שההכרעה כחכם מסויים איננה "קבלה" אלא שההלכה נקבעה כמותו מפני גדלותו וחכמתו ולכן יש לומר קל וחומר!
אמר רב אסי: אף אני לומד
רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי.
דאמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה. השתא במקום רבי יהודה ליתא, במקום רבי יוסי מיבעיא?
איבעיא להו: רבי מאיר ורבי שמעון מאי? - תיקו.
[הערה ד עבור מסכת ביצה דף כז: רב אסי מצטט את הכלל של רבי יוחנן לגבי הלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון. זה מובא על ידי רב אסי, וכנראה גם רבי אמי בסוגיה במסכת ביצה דף כז סובר כמותו, ראה שם. גם ראוי להדגיש שדווקא לגבי הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון מובא באופן מפורש וממוקד בשם רבי יוחנן!].
ראה דברי "מתיבתא", הערה יד:
"כתב הרא"ש [סימן ט] שאף על פי שרב חולק על רבי יוחנן ואינו סובר לכללים אלו, כמבואר בדברי הגמרא להלן ביצה דף מז עמוד א] מכל מקום הלכה כדברי רבי יוחנן.
אמנם אין כללים אלו אמורים אלא באופן שלא נאמר במפורש לפסוק באופן אחר."
ונראה לומר בהכרח שבכל דור כנראה קבעו כללי הכרעה שונים לפי המסתבר באותו דור [בימי התנאים / בימי האמוראים הראשונים וכו'] וכאן מתעורר קושי גדול: אם נקבע למשל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה מדוע בדור אחר קבעו בכל זאת הלכה שלא כרבי יוסי? אלא יש לומר בפשטות שכל הכללים נקבעו מלכתחילה שיהיו תקפים רק בדרך כלל ועל פי רוב ושיש לכל כלל גם חריגים... כמבואר בהמשך בדברי המאירי:
המשך ציטוט שם ב"מתיבתא":
מתוך בית הבחירה למאירי מסכת עירובין דף מו עמוד ב
ויש כללים אחרים בענינים אלו כגון
יחיד ורבים הלכה כרבים
והלכה כסתם משנה
ומחלוקת דברייתא וסתם מתניתין שהלכה כסתם
ומחלוקת דמתניתין וסתם דברייתא אין הלכה כסתם
ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם
וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם בחדא מסכתא ותלתא בבי כחדא מסכתא הוא כמו שבארנו בראשון של ע"ז
וכן לא נאמר סתם משנה אלא בשאין מחלוקת באותה משנה כלל כמו שביארנו בראשון של יום טוב ובפרק החולץ
וכן כל באמת הלכה היא
וכן הלכה כר' מאיר בגזרותיו
וכן אמרו סתם מתני' ר' מאיר סתם ברייתא ר' יהודה סתם ספרי ר' נחמיה סתם ספרא ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא
ודברים אלו הרבה יוצאים מן הכלל בכמה מקומות והיכא דאיתמר איתמר ואין לסמוך על הכללים אלא בסתם ר"ל שלא נפסקה כדברי בעל מחלוקתם וכן שאין הדבר תלוי במחלוקת אחד שמצד אותו המחלוקת יהא ראוי לפסוק כדברי האחר
וגדולי המפרשים כתבו בפרק כיצד משתתפין שלא נאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא במחלוקת תנאים אבל במחלוקת אמוראים חוזר לכללו והוא ברב ושמואל כרב וברב ור' יוחנן כר' יוחנן וכרבים במקום יחיד
וכן נדון אחר שיטת הסוגיא הא בדבר שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראים שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין בו אחר המיקל שהרי בכל שהוא מדרבנן כן:
וראה עוד שם ב"מתיבתא", הערה יד, שמביא מהמאירי [ולא נמצא כאן] שאם נחלקו אמוראים במחלוקת תנאים, הרי, שפוסקים לפי כללי הפסיקה במחלוקת התנאים ["כללי הפסיקה בין התנאים"], ולא לפי כללי הפסיקה במחלוקת שבין האמוראים [כמו "הלכה כרב באיסורים"].
המשך הגמרא:
אמר רב משרשיא: ליתנהו להני כללי. מנא ליה לרב משרשיא הא? אילימא מהא דתנן, רבי שמעון אומר: למה הדבר דומה - לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית - היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. ומאן פליג עליה - רבי יהודה. והא אמרת: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, אלא לאו שמע מינה: ליתנהו. –
רב משרשיא [היה תלמידו של אביי] טוען שהכללים הללו לא מחייבים, ומוכיח זאת מכך, ש"רב" פסק באחת המשניות שהלכה כרבי שמעון ובניגוד לכלל, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון.
ומאי קושיא? דילמא: היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר. [היכא דאיתמר איתמר]
עונה/דוחה הגמרא: אמנם גם רב מסכים לכללים שלעיל, אבל מותר באופן חריג לפסוק נקודתית וספציפית בדין מסויים שלא לפי הכללים [כפי שסוכם לעיל במאירי]. [אמנם ראה ב"מתיבתא", הערה יח שבמקרה של הגמרא עכשיו אין באמת סתירה לכללים].
אלא מהא, דתנן: עיר של יחיד ונעשית של רבים - מערבין את כולה, של רבים ונעשית של יחיד - אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמשים דיורין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר:
והגמרא ממשיכה [ובדף הבא] להביא דוגמאות לחריגים מהכללים על מנת לסייע לדברי רב משרשיא, שהכללים בסוגיה אינם מקובלים על כל החכמים.
לגבי הכלל הראשון בסוגיה שהלכה כמיקל בעירוב ראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים עז-פ. וכן ראה שם הסברים נוספים לגבי כל הכללים שבסוגייתנו.
ושם דיון חשוב האם כלל כללי כמו הלכה כמיקל בעירוב חל גם נגד הכלל הכללי והיסודי, שהלכה כרבים נגד יחיד. בפשטות נראה לומר שתלוי לגבי כל כלל מתי הוא נקבע ועל ידי מי הוא נקבע.
----
עד כאן מה שכתבנו על מסכת עירובין דף מו וההערות שרשמנו שמתאימות באופן מיוחד לסוגייתנו במסכת ביצה דף כז.
חזרה לסוגיה ביצה דף כז
רבי זריקא או רבי ירמיה שאלו את רבי אמי מדוע הוא פסק כרבי שמעון ולא כרבי יהודה! [ראה מה שכתבנו בהערות בתוך סעיף 2 לגבי רבי אמי ורבי זריקא, שהם ממש קשורים לכללי ההכרעה בין התנאים הנ"ל!]
3.
רבי יהודה נשיאה ממשיך לשאול [לבקש ממנו שיבדוק את המום בבכור] את רבי יצחק נפחא
הדר שדריה לקמיה דרבי יצחק נפחא; סבר דלא למחזייה.
מדוע רבי יהודה נשיאה המשיך לשאול חכם אחר אחרי שקיבל תשובה שלילית. אולי לפי דברינו לעיל בסעיף 1.1 [ומתוך מה שכתבנו בתוך סעיף 2 ממסכת עירובין דף מו] מובן. כי כל הנושא הוא בספק.
4.
אמר ליה רבי ירמיה ואיתימא רבי זריקא: רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה.
גם כאן רבי ירמיה או רבי זריקא העירו לרבי יצחק נפחא שכנראה פסק [כמו רבי אמי] כרבי שמעון במשנתנו שאסור לבקר מומים ביום טוב. ובאמת הכלל הוא, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון. [ראה מה שכתבנו בסעיפים הקודמים לגבי אותה טענה כלפי רבי אמי.]
4.1
להלן דו-שיח מעניין:
אמר ליה רבי אבא: מאי טעמא לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא כרבי שמעון? -
רבי אבא פונה כנראה לרבי זריקא או לרבי ירמיה שחלקו על רבי אמי ועל רבי יצחק נפחא שפסקו כרבי שמעון. והוא - רבי אבא - כנראה פוסק כרבי אמי ורבי יצחק נפחא כרבי שמעון נגד רבי יהודה.
אבל קשה: מהי בדיוק שאלתו של רבי אבא, הרי רבי ירמיה או רבי זריקא "ציטטו" כלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון!
אלא יש לומר, שכפי שהערנו כמה פעמים לעיל - וכלעיל בסעיף 1.1 - שכנראה הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון היה מוטל בספק בתקופת האמוראים שמוזכרים בסוגייתנו!
4.2
רבי זריקא לא חוזר על הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון [מוכח גם מכאן שכלל זה לא היה מוחלט וודאי]
ולכן הוא פונה בשאלה "נגדית": אולי לרבי אבא יש סיבה אחרת ולפסוק דווקא כרבי שמעון:
אמר לו: ואת מה בידך? -
4.3
אמר ליה: הכי אמר רבי זירא: הלכה כרבי שמעון.
רבי אבא טוען שרבי זירא פסק כרבי שמעון. רבי זירא היה תלמידו של רב וכנראה היה רבם של החכמים שמוזכרים בסוגייתנו.
טענת רבי אבא היא, שרבי זירא פסק במפורש כרבי שמעון, ולכן - טוען רבי אבא - כך פסקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא!
מבנה כזה של סוגיה מובא בש"ס פעמים רבות, שאמורא מסויים פוסק במפורש כאחת השיטות בין התנאים אפילו אם הכרעתו היא בניגוד לכללי הפסיקה שבין התנאים עצמם. [והובא גם בהרחבה לעיל - בסעיף 2.2 - בחומר שהבאנו ממסכת עירובין דף מו].
אולם מכאן ואילך יש בסוגייתנו "מהלך" מיוחד:
4.4
אמר מאן דהוא: אזכי ואסק להתם, ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה.
חכם מסויים [ואולי הוא אחד משני החכמים "רבי ירמיה" או "רבי אמי"] רוצה לשאול הלכה זו מפי רבי זירא עצמו. לא ראיתי בפרשנים דיון על כך, וכי הוא לא מאמין לרבי אבא שכך אמר רבי זירא, ומדוע בכל מקום אחר בש"ס כשחכם אומר משהו בשם חכם אחר לא בודקים אצל "הרב" האם אמר זאת!
4.5
כנראה שהיה ברור להם שכך אמר רבי זירא, אלא שלגבי הפסק שהלכה כרבי שמעון כנראה רצו לבדוק האם רבי זירא אמר זאת ככלל כללי שתמיד הלכה כרבי שמעון נגד רבי יהודה או שמא יש לו סיבה ספציפית נקודתית בסוגייתנו שבגללה הוא פסק הלכה כרבי שמעון [הערה: רבי זירא היה תלמידו של "רב", והגמרא במסכת עירובין דף מו - הובא לעיל - אומרת ש"רב" לא קיבל את הכללים הנ"ל של רבי יוחנן!].
כי סליק להתם אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה: אמר מר הלכה כרבי שמעון? -
השאלה כנראה לא היתה עובדתית, אם באמת כך אמר רבי זירא, אלא השאלה היא [על פי ההמשך] האם זהו כלל כללי ששמע מרבותיו [רב או רבי יוחנן] או שזוהי הכרעתו האישית [ואמנם הוא מוסמך להכריע על פי סברא עצמאית שלו]
5.
עונה רבי זירא:
אמר ליה: לא, אנא מסתברא אמרי. מדקתני במתניתין: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום - אין זה מן המוכן, וקתני לה בברייתא בלשון חכמים - שמע מינה: מסתברא כוותיה.
משמע מלשונו של רבי זירא שלא היתה לו מסורת מרבותיו, אלא מדובר בהכרעה אישית שלו על סמך המשנה והברייתא בסוגייתנו.
וכך אולי משמע מרש"י: "כך אמרתי דמסתברא כרבי שמעון, אבל לא שמעתי שהוקבעה הלכה למעשה כמותו" [הערה: אולי קשור לסוגיה במסכת עירובין דף מו - לעיל - שאמוראים דנו אם כללי ההכרעה האלה הם "הלכה" או "רק" "נראין" וכד' - ראה שם].
5.1
בברייתא שהובאה בסוגייתנו [בדף הקודם] מובאים דברי חכמים שמתאימים לדברי רבי שמעון במשנתנו. ומשמע מרבי זירא שסובר שחכמים בברייתא סוברים כרבי שמעון במשנה ולכן הלכה כמותו.
5.2
אולם מרש"י לא משמע כך והוא מפרש: "ורבי שמעון הוא דקאמר הכי וקרי ליה חכמים", כלומר, השם "חכמים" בברייתא הוא כינוי לרבי שמעון, וכנראה שרש"י מתכוון לכך שבזה שבעל הברייתא כינה את רבי שמעון כ"חכמים" משמע שפוסק כמותו.
עד כאן נובע דבר חידוש: שבעל הברייתא יותר מכריע מאשר רבי יהודה הנשיא שכתב את רבי שמעון ורבי יהודה במשנתנו, ואולי בזה הוא קבע, שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון! [קשור מאד לכמה ביטויים בש"ס, כגון: "כמאן..." ועוד]
המסקנה עד כאן היא, שרבי זירא פסק כרבי שמעון בברייתא ובמשנה, וכפי שפסקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא - ולא כרבי יהודה נשיאה!
5.3
הערה ["חידוש"]: אולי רבי יהודה נשיאה לא פוסק כברייתא [למרות הכינוי של "חכמים"] אלא כמשנתנו שבה רבי יהודה הנשיא [סבו של רבי יהודה נשיאה] כתב את שמותיהם של רבי יהודה ושל רבי שמעון, והכלל הוא שהלכה כרבי יהודה שאולי נקבע כבר על ידי רבי יהודה הנשיא! או נאמר שהוא - רבי יהודה נשיאה - סובר בכלל ש"משנה" גוברת על "ברייתא", ולכן אין לחכמים בברייתא סמכות גדולה יותר ממה שנקבע במשנה במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון, כלומר, ה"חכמים" בברייתא אינם "רבי שמעון" אלא באמת חכמים מסויימים אחרים, ומכיוון שהם משובצים בברייתא ולא במשנה אין הכרח שהלכה מותם!
6.
הגמרא שואלת מהו הפסק הסופי.
וקשה מאד: לפי מה שכתבתי בסעיף לעיל [5.3] ברור מהו הפסק.
מאי הוי עלה? - אמר רב יוסף: תא שמע דתליא באשלי רברבי: דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים, רבי שמעון וחבריו אמרו: הלכה כרבי מאיר. -
רב יוסף מוכיח שהלכה במשנתנו כרבי שמעון.
באופן כללי ההוכחה שלו היא מכך, שרבי שמעון בן מנסיא - חברו של "רבי" - ראה בדף הקודם - פסק כרבי מאיר במשנה, ושם משמע, שאותו רבי מאיר סובר כרבי שמעון במשנתנו.
ונפרט את מהלך הסוגיה:
6.1
רב יוסף פותח ב"תא שמע", וזה קצת חריג, כי הוא לא מצטט ברייתא אלא דברי אמוראים שאמרו בשם תנאים.
אותם חכמים קבעו שרבי שמעון בן מנסיא פסק כרבי מאיר במשנה שתובא להלן.
6.2
הרשימה כוללת כמה חכמים: רבי שמעון בן פזי; רבי יהושע בן לוי; רבי יוסי בן שאול; "רבי"; "קהלא קדישא דבירושלים.
הערה: ברשימה הנ"ל עד "רבי" מנוסח "אמר..." שמשמעו תלמיד ששמע מרבו באופן ישיר. ו"רבי" אמר בניסוח "משום קהלא..." כי אצל התנאים לא מוזכר הביטוי "אמר רב... אמר רב...".
6.2.1
דיון פנימי:
אמרו? והא אינהו קשישי מניה טובא!
אולי מעיר זאת רב יוסף: הרי "קהלא קדישא" היו מבוגרים מ"רבי", ולכן ברור שהיו מבוגרים מרבי שמעון בן מנסיא שהיה חברו של רבי, וכיצד הם פסקו כחכם צעיר מהם! [ראה ברש"י]. ולא ברור לגמרי האם כוונת השאלה היא, שאותם חכמים הכירו את רבי שמעון בן מנסיא אלא שלא מקובל שמבוגרים פוסקים כצעירים מהם, או שמדובר שבכלל לא הכירו את רבי שמעון בן מנסיא [מרש"י ומהגמרא מלשון "טובא" משמע כאפשרות השניה], ואיך יתכן שאמרו שהלכה כמותו.
6.2.2
אלא: בשיטת רבי מאיר אמרוה.
עונה הגמרא: שהם סוברים מעצמם מה שאמר אחר כך גם רבי שמעון בן מנסיא. כלומר, הם אלה שפסקו כרבי מאיר, והם מוסיפים שגם החכם הצעיר - רבי שמעון בן מנסיא [כך משמע מרש"י] - אמר שהלכה כרבי מאיר.
6.3.3
ונראה דווקא כאפשרות השניה: שבאמת הזקנים הללו לא הכירו את רבי שמעון בן מנסיא, וכוונת הגמרא לומר, שהם פסקו כרבי מאיר, והגמרא ["סתמא דגמרא"? "עורך הגמרא"?] מוסיפה שכך פסק יותר מאוחר גם רבי שמעון בן מנסיא.
הסבר זה נותן מענה לכל מקום בש"ס כשחכם מוקדם מתייחס לדברי חכם מאוחר.
6.3.4
ראה בדף הקודם שכתבנו שכנראה רבי שמעון בן מנסיא היה בין "עורכי המשנה", ולכן יש חשיבות רבה לדעתו!
7.
הגמרא מביאה את המשנה שבה נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר:
דתנן: השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו, רבי יהודה מתיר, ורבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - אסור.
אלמא קסבר רבי מאיר ראיית בכור - לאו כראיית טרפה. ראיית בכור - מחיים, ראיית טרפה - לאחר שחיטה. ומינה, ראיית טרפה - אפילו ביום טוב, ראיית בכור - מערב יום טוב.
עד כאן משמע שרבי מאיר סובר שאין רואים [=בודקים] מומים ביום טוב וכמו רבי שמעון [רשב"י] במשנתנו, וממילא יש שנים נגד יחיד - רבי יהודה, ולכן הלכה כרבי שמעון במשנתנו.
8.
אביי חולק על רב יוסף:
אמר ליה אביי: אטו התם ברואין מומין פליגי? בקנסא פליגי.
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בדוקין שבעין - כולי עלמא לא פליגי דאסור, משום דמשתנין. כי פליגי - במומין שבגוף. רבי מאיר סבר: גזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, ורבי יהודה סבר: לא גזרינן.
הוא מסביר שאין הוכחה מאותה משנה שרבי מאיר סובר שבאופן כללי אין רואים מומים ביום טוב. ולכן כל מה שרב יוסף הביא שהזקנים פסקו כרבי מאיר אין זה קשור לנושא משנתנו!
8.1
וכך אומר גם רב נחמן בר יצחק [תלמידו של אביי ורבא]:
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא, דקתני: רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, שמע מינה: קנסא הוא דקא קניס, שמע מינה.
עד כאן המסקנה היא שאין הוכחה שרבי מאיר סובר כרבי שמעון [רשב"י].
9.
אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי. אתו ואמרו ליה לרבי אמי. אמר להו: שפיר קא עביד דלא חזי. איני? והא רבי אמי גופיה חזי! - רבי אמי, כי חזי - מאתמול הוה חזי,
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כז עמוד ב
וביום טוב שיולי קא משייל היכי הוה עובדא.
גם כאן רבי אמי פסק כרבי שמעון שכעיקרון אין רואים מומים ביום טוב.
ראה "מתיבתא" "ילקוט ביאורים", עמוד כט, ובהערה לח.
