הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיובתא" - מי כתב ביטוי זה בגמרא
ביצה כה ע"א
אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים - מותרין. אמר רב חסדא: מדברי רבינו נלמוד: חיה שקננה בפרדס אינה צריכה זמון. אמר רב נחמן: נפל חברין ברברבתא. איכא דאמרי, אמר רבה בר רב הונא: מדברי רבינו נלמוד: חיה שקננה בפרדס אינה צריכה זמון. אמר רב נחמן: נפל בר חברין ברברבתא. התם לא קא עביד מעשה, הכא קא עביד מעשה. - ולא בעיא זמון? והתניא: חיה שקננה בפרדס צריכה לזמן, וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה, וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון, תיובתא. - ומי בעיא זמון? והתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שהזמינן בתוך הקן ומצא לפני הקן - שאסורין. במה דברים אמורים - ביוני שובך ויוני עליה, וצפרים שקננו בטפיחין ובבירה. אבל אווזים ותרנגולים, ויוני הרדסיאות, וחיה שקננה בפרדס - מותרין, ואין צריכין זמון. וצפור דרור צריכה לקשר בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה. והמקושרים והמנוענעין, בבורות ובבתים ובשיחין ובמערות - מותרין, ובאילנות - אסורין, שמא יעלה ויתלוש. והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל! - אמר רב נחמן: לא קשיא; הא בה, הא - באמה. - אמה בזמון סגי לה? - צידה מעליותא בעיא! - אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אידי ואידי בדידה, הא - בגנה הסמוכה לעיר, הא - בגנה שאינה סמוכה.
מבנה הסוגיה:
1.
דברי "רב":
אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים - מותרין.
2.
תלמיד רב לומדים מדברי "רב":
אמר רב חסדא: מדברי רבינו נלמוד: חיה שקננה בפרדס אינה צריכה זמון.
3.
דחיית רב נחמן:
אמר רב נחמן: נפל חברין ברברבתא.
איכא דאמרי, אמר רבה בר רב הונא: מדברי רבינו נלמוד: חיה שקננה בפרדס אינה צריכה זמון. אמר רב נחמן: נפל בר חברין ברברבתא. התם לא קא עביד מעשה, הכא קא עביד מעשה. -
4.
הגמרא מקשה על רב חסדא [בסעיף 2 לעיל או על רבה בר רב הונא - בסעיף 3 לעיל] מברייתא א':
ולא בעיא זמון? והתניא: חיה שקננה בפרדס צריכה לזמן, וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה, וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון,
בברייתא א' נאמר במפורש שחיה שקננה בפרדס מותרת ביום טוב רק אם היה זימון מערב יום טוב.
4.1
מדוע מוסיפה הברייתא שדין זה הוא עדות שהעידו חכמים מפי שמעיה ואבטליון! ובמיוחד קשה, שביטוי זה הוא מופע יחידאי בש"ס. משמע שהברייתא עצמה איננה עתיקה אלא היא נאמרה/נכתבה על ידי חכם שחי לפחות 3 דורות אחרי שמעיה ואבטליון. ואולי בא לומר שברייתא זו "חזקה" [ואולי יש לה משמעות בקושיה בשלב הבא]
5.
הגמרא מסיימת ב"תיובתא". כלומר דינו של רב חסדא נדחה, ולא ניתן להסיק מדברי "רב" את מה שתלמידו [רב חסדא או רבה בר רב הונא] רצו להסיק מדבריו. והדין הוא עם רב נחמן.
6.
הגמרא מקשה על ברייתא א' מברייתא ב':
ויש להעיר: מדוע הגמרא לא פותחת בביטוי "ורמינהו"?
ומי בעיא זמון? והתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שהזמינן בתוך הקן ומצא לפני הקן - שאסורין. במה דברים אמורים - ביוני שובך ויוני עליה, וצפרים שקננו בטפיחין ובבירה. אבל אווזים ותרנגולים, ויוני הרדסיאות, וחיה שקננה בפרדס - מותרין, ואין צריכין זמון. וצפור דרור צריכה לקשר בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה. והמקושרים והמנוענעין, בבורות ובבתים ובשיחין ובמערות - מותרין, ובאילנות - אסורין, שמא יעלה ויתלוש. והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל! -
מברייתא זו משמע שחיה שקיננה בפרדס אינה צריכה זימון, בניגוד למשתמע מברייתא א'. וממילא ברייתא ב' סוברת כרב חסדא ולא כרב נחמן.
6.1
קשה מאד: לפי זה מתבטלת ה"תיובתא" [בסעיף 5]. אם את ה"תיובתא" כתב "עורך הגמרא" כשסידר את הסוגיה קשה, מדוע הוא שיבץ לעיל את הביטוי "תיובתא". אבל אם רב נחמן עצמו או "סתמא דגמרא" [שהיו חכמי בית המדרש שדנו בכך] שיבצו את הביטוי "תיובתא" אין קושי. וזה נותן מענה כללי לשאלה ששואלים הפרשנים כמה פעמים בש"ס כיצד אחרי "מתיבתא" או "קשיא" הגמרא מיישבת את הקשיים!
6.2
רב נחמן מיישב את הסתירה בין שתי הברייתות:
אמר רב נחמן: לא קשיא; הא בה, הא - באמה. -
6.3
קושיה על הסברו של רב נחמן.
אמה בזמון סגי לה? - צידה מעליותא בעיא! -
6.4.
הסבר סופי - לסתירה בין שתי הברייתות - של רב נחמן [ושל הסוגיה]:
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אידי ואידי בדידה, הא - בגנה הסמוכה לעיר, הא - בגנה שאינה סמוכה.
7.
למסקנה יוצא אפוא, שהקושיה על רב חסדא נשארת. ובאמת נשאר עליו "תיובתא" מברייתא א'.
ולפי זה נראה ליישב מה ששאלנו בסעיף 6.1:
באמת "עורך הגמרא" הוא זה ששיבץ את הביטוי "תיובתא" אחרי הקושיה על רב חסדא מברייתא א', כי שם מקומו. עורך הגמרא ידע שבסוף מהלך הסוגיה נשארת הקושיה על רב חסדא ולכן שיבץ את ה"תיובתא" במקומו הנוכחי.
8.
למעשה, התרוץ של רב נחמן [בסעיף 6 לעיל] יכול לתרץ גם את הקושיה מברייתא א' על רב חסדא [סעיף 4 לעיל] על ידי שנאמר שרב חסדא [שלמד מדברי "רב"] מדבר במקרה [="אוקימתא"] של "גינה סמוכה לעיר".
כך שואל תוס':
תוספות מסכת ביצה דף כה עמוד א:
כאן בשדה הסמוכה וכו' - תימה אמאי לא משני לעיל כן וי"ל אמורא היה לו לפרש דבריו והואיל ולא פירש מיירי בין בסמוכה וכו'.
ותשובת תוס' היא [הסבר עקרוני]: תנאים דברו בקצרה ולכן ניתן להעמיד את דבריהם שמדובר דווקא במקרים מסויימים. אבל אמורא חייב להיות יותר מפורט. ואם רב חסדא דבר על מקרה מסויים דווקא היה עליו לפרט זאת, ואם הוא עצמו לא פרט את דבריו סימן שהתכוון שבכל מקרה כך הדין, ולכן קשה עליו מברייתא א'.
8.1
ראה על הנ"ל ב"מתיבתא", הערה לו. ואילו המאירי מסביר שבדברי רב חסדא לא ניתן לחלק [להעמיד באוקימתא] בגלל שלמד את דינו מדברי "רב" ששם לא שייך לחלק בין שני מקרים. וכך מבואר גם בצל"ח.
השאלה היא האם לפי ההסבר האחרון אין חובה לקבל את הכלל העקרוני שבדברי תוס' - בסעיף 8 לעיל.
כי באמת מצינו הרבה פעמים שהגמרא מעמידה דברי אמוראים ב"אוקימתא" מסויימת!
8.2
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יג, בשם בנו של הרמב"ן, שבאמת מי שקבע "מתיבתא" לא הכיר את התרוץ שתרצו אחר כך בין שתי הברייתות, ומי שיישב את שתי הברייתות לא רצה לשנות את ה"תיובתא" - "לא רצו לפקפק בדברי הראשונים" [?], וראה, שם, הערה מב, שבן הרמב"ן כתב על זה שאיננו נכון.
