איזו בקיאות עדיפה על חריפות?
הרב דב קדרון
ביצה כד ע"א
גמרא גמור זמורתא תהא.
רש"י מפרש שזהו משל שוטים: אומרים לתלמיד שוטה שילמד את הגמרא, בין אם אמת בין אם שיבוש, ומה שילמד יהא לו לזמר ולשיר. כלומר שמי שלומד בלי להבין את תלמודו הרי הוא שוטה. כיוצא בזה מסופר במסכת מגילה (כח,ב) שהיה אדם שלמד הלכות, סיפרא וסיפרי ותוספתא, וכאשר הוא נפטר וביקשו מרב נחמן להספידו, ענה רב נחמן: איך אספיד אותו? "צנא דמלי סיפרי דחסר" ומסביר שם רש"י שאינו אלא כסל שמילאוהו ספרים ואין מבין מה בתוכו, כך גם מי שלומד בעל פה את דברי המשנה ואינו מבין את משמעותם אינו יודע מה הוא שונה.
בלקט ביאורי אגדות מובאים דברים של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכתב שיש סוג אחר של לימוד בבקיאות עם הבנה, גם אם ללא חריפות, שהרי נאמר (ברכות סד,א והוריות יג,א) שרב יוסף היה סיני, שלמד בבקיאות, ורבה היה עוקר הרים, שלמד בחריפות, וכאשר היה צורך למנות ראש ישיבה שלחו מארץ ישראל ש"סיני עדיף", ומשם מוכח שהלימוד בבקיאות, גם ללא חריפות, הוא הדרך הטובה יותר.
אלא שעיקר הבקיאות היא ביחד עם גודל ההבנה הנובעת ממנה, ויש עדיפות ללימוד הבקיאות עם ההבנה על פני לימוד בחריפות, כי לימוד המקורות השונים יוצר זיקה ודביקות בתורה, לעומת החריפות שהיא מעלה יותר חיצונית שאינה נובעת מהתורה עצמה.
