החוק וטעמה של עבירה / חנן חריף
סנהדרין עה ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באישה אחת והעלה ליבו טינא (רש"י: "...נטמטם ליבו והעלה חולי"), ובאו ושאלו לרופאים [איך אפשר לרפאו], ואמרו [הרופאים] אין לו תקנה עד שתיבעל [לו]. אמרו חכמים – ימות ואל תיבעל לו...".
למרות שבדרך כלל מסרו חכמים בידי הרופאים את הסמכות לקבוע אם מדובר בפיקוח נפש ולאפשר לחולה על בסיס קביעה זו לעבור על איסורי תורה (כגון מקרה של חולי בצום וכדומה), במקרה זה אסרו חכמים את התרופה המוצעת – בעילת האישה על ידי האיש המתאווה לה. יתר על כן, גם 'פתרונות ביניים' שהוצעו על מנת להרגיע את תשוקתו היוקדת של האיש נשללו בתוקף.
על פי אחת הדעות בסוגיה מדובר היה באישה שאיננה נשואה, ולאור זאת הועלו שני נימוקים לאיסור: האחד "משום פגם משפחה" – שלא לבייש את משפחת האישה (ונשאלת השאלה – ומה לגבי האישה עצמה?); והשני "כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות" – בהיענות לתאוותו של הגבר ש"נתן עיניו באישה" והגיע כתוצאה מכך למצב של חולי יש סכנה ציבורית של כניעה לפריצות ושל זילות כבודן של בנות ישראל, וכנגד זה, קבעו החכמים, יש להיאבק גם במחיר של סיכון היחיד.
ובכל זאת, שואל התלמוד, "ולינסבה מינסב?" - מדוע שלא יישאנה לאישה ובכך תיפתר הבעיה ללא פריצות? הצעה כזו מניחה מן הסתם שהאישה מוכנה לנישואין אלה, שכן הסכמת האישה דרושה לצורך קידושיה. אך תשובת הגמרא איננה מתייחסת להסכמת האישה או לתקפות הקידושין במקרה של נישואין לצורך ריפוי תאוותו של האיש; התשובה חורגת מההיבט ה'הלכתי' וחוזרת אל ההיבט ה'רפואי', באומרה כי במקרה של נישואין "לא מייתבה דעתיה... דאמר רבי יצחק: 'מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם'". נישואין לא יפתרו את התאווה החולנית, שכן, לכל הפחות מיום חורבן בית המקדש, רק בעילה אסורה, כזו המשמרת את טעם החטא - המים הגנובים ולחם הסתרים – היא שתספק את התאווה. נישואין ובעילה בהיתר אינם מספקים את התאווה והמצוקה לא תבוא על פתרונה.
חורבן הבית, המסמל את ניתוק החומר מהרוח ואת הפרדת העולם הגשמי מהעולם הרוחני, הביא לסתירה בין המצווה הנקשרת מעתה בעולם הרוח בלבד לבין ה'טעם' שנשמר רק לעולם הגשמי. הנישואין מסמלים את המצווה והחוק, בעוד הבעילה האסורה, 'בעילת הזנות', מסמלת את העולם הגשמי.
הנצרות הקדומה, שהייתה אחת מתוצאות חורבן המקדש השני ואבדן העצמאות המדינית, היוותה ביטוי מובהק להפרדה האמורה בין החומר, 'העולם הזה', לבין הרוח, 'העולם הבא'. היא (בדומה לנצרות הקתולית עד ימינו אלה) קידשה את הנזירות ואת הפרישות המינית והציגה את המיניות כחטא, כרע הכרחי, שהנזירים והכמרים – אנשי המעמד המקודש ('סקראלי') - מצווים להימנע ממנו. ייתכן אפוא כי האתגר הוא דווקא לשמר את הטעם והתשוקה גם בעולם של חוק וציווי, להתגבר על הנתק הכפוי שבין חומר לרוח, ובכך 'לחבר' מחדש בין העולמות. באתגר כזה לא קל לעמוד, ובפרט במקרה הנדון כאן, של איש שנכנע לחלוטין לתאוותו.
