מהו "דבר השווה לכל נפש"?
הרב דב קדרון
ביצה יב ע"א
במשנה נאמר שמותר להוציא ביום טוב לולב לרשות הרבים, ומבארים תוספות, על פי שיטתם שרק מלאכה שיש בה צורך לאותו יום מותרת ביום טוב, כגון כדי לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים. תנאי נוסף בהיתר מלאכה ביום טוב הוא שיהא מדובר בדבר שיש בו צורך "לכל נפש" ולא רק לאנשים מסוימים.
הקשה על כך בעל שו"ת כתב סופר (או"ח סימן סו), מדוע מותר גם לנשים להוציא לולב, והרי הן אינן חייבות במצוות ארבעת המינים, ולכאורה להן אין בזה כלל צורך היום.
ביישוב העניין הוא כותב שההגדרה של מה נחשב "צורך היום" או "שווה לכל נפש" לא נקבעת על פי ייעודו הפרטי של כל דבר, אלא על פי סיווגו הכללי, כלומר שבהסתכלות על הצורך בלולב לא בוחנים האם אדם מסוים צריך אותו כדי לקיים בו את המצווה, אלא קובעים את הצורך על פי התועלת הכללית היוצאת מאותה פעולה, ומכיוון שגם נשים חייבות במצוות באופן כללי וגם להן יש צורך לקיימן – צורך של מצווה נחשב לדבר השווה לכל נפש שיש בו צורך לכולם.
על פי ההסבר הזה הוא כותב, על פי מה שהיה ידוע בזמנו, שיש להתיר גם לעשן ביום טוב, כי למרות שלא כל האנשים מעשנים, יש לכולם צורך בתועלת הבריאותית היוצאת מהעישון, שעוזר לעיכול המזון. לעומת זאת המגן אברהם (תקיד סק"ד) אסר לעשן ביום טוב, משום שלדעתו ההגדרה של "דבר השווה לכל נפש" נקבעת על פי השימוש המסוים של כל דבר, ומכיוון שלא כולם מעשנים פעולה זו אינה מוגדרת כ"דבר השווה לכל נפש", למרות שסברו שיש בה תועלת.
