לחוות את היום
היחס בין ימים קדושים צמודים, והכניסה לחוויה מלאה של יום טוב
ביצה ד ע"א / חיים אקשטיין
אתמר: שבת ויום טוב
רב אמר נולדה בזה אסורה בזה
ורבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה...
אושפיזכניה דרב פפא, ואמרי לה ההוא גברא דאתא לקמיה דרב פפא, הוו ליה הנך ביצים משבת ליום טוב.
אתא לקמיה, אמר ליה: מהו למכלינהו למחר?
אמר ליה: זיל האידנא ותא למחר,
דרב לא מוקי אמורא עלויה מיומא טבא לחבריה משום שכרות.
כי אתא למחר, אמר ליה: איכו השתא אשתלאי ואמרי לך רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן,
הא אמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא.
(מארחו של רב פפא, ויש אומרים סתם אדם שבא לפני רב פפא, היו לו ביצים שנולדו בשבת ורצה לאכלן ביום טוב שצמוד אליו. בא לפניו ושאל אותו: האם מותר לאכול אותן מחר? אמר לו: לך עכשיו ובוא מחר, כפי שרב לא היה מעמיד מתורגמן ודורש מיום טוב עד יום טוב שני מחשש שכרות. כשבא למחר אמר לו: אילו הייתי עונה לך אתמול, הייתי אומר שהלכה כרבי יוחנן מול רב אבל היום נזכרתי שזה אחד משלושה מקרים יחידים שבהם הלכה כרב (והביצה אסורה)).
כמו במסכתות רבות, גם במסכת העוסקת ביום טוב, יש ציפייה לשמוע כמה שיותר בהתחלה מה עניינו של יום טוב. מה מיוחד בו, מה השורש העמוק שבו. לשאלות כאלו חושפות אותנו בדרך כלל האגדות. אולם במקרה שלנו, אנחנו צריכים להתאמץ כדי למצוא אגדות בסוגיות הפתיחה של המסכת. סיפור אחד קטן, שאפשר בקלות לא לשים לב אליו, מסתתר בתוך שאלה הלכתית בשולי סוגיית הפתיחה, וכדאי לתת את הדעת על המתרחש בו.
מסקנת הסיפור שלפנינו היא, לכאורה, שביצה שנולדה בשבת אסורה גם ביום טוב הצמוד לו. אך בשביל זה לא היה צורך בסיפור, ובפרט לא היה צורך להביך את רב פפא, ולספר שהוא חשב על תשובה אחת – ולמרבה המזל נזכר בתשובה האחרת, שהיא הנכונה. מדוע סיפרה לנו הגמרא על המארח (או האדם הפשוט, תלוי בגרסה) ששאל שאלה את רב פפא, ועל רב פפא שדחה אותו וענה רק למחרת?
אפשר לזהות קשר בין מבנה הסיפור הקצר הזה, ובין הנושא של הסוגיה. לא רק תוכן השאלה ההלכתית היה קשור ליחס בין שבת ליום טוב שאחריו, אלא גם עצם השאלה. השואל רצה לדעת כבר בשבת אם מותר לאכול את הביצים ביום טוב, או שאסור כיוון שהן נולדו בשבת; כדי לקבל את התשובה, הוא התכונן למעשה משבת ליום טוב. כבר בשבת הוא שאל את השאלה, אף שהסעודה המדוברת תהיה רק ביום טוב שלמחרת.
מדוע רב פפא סרב לענות? לכאורה, בלי קשר לעובדה שמדובר בסוג של הכנה משבת ליום טוב. הוא טען שרב לא היה דורש מיום טוב לחברו, כלומר מלאחר הסעודה ביום טוב עד למחרת. לפי זה, רב פפא חשש שהוא שתוי מכדי לענות נכונה. אולם הקשר בין המקרה של רב פפא למנהגו של רב דורש הסבר, כיוון שהשאלה נשאלה בשבת ולא ביום טוב. גם הניסוח "מיום טוב לחברו" טעון הסבר – מדוע לא להגיד שרב לא היה דורש ביום טוב, החל משעת הסעודה?
ייתכן שהסיבה שבגללה רב לא הורה, משום שכרות, קשורה גם ליחס בין יום טוב לחברו, ובין כל שני ימים קדושים הסמוכים זה לזה.
נתבונן שנייה בעצם הנוהג של רב, לא לדרוש מחשש שכרות. לכאורה, אפשר היה לפרסם עכשיו גילוי דעת נחרץ נגד שתייה בחגים, כי היא גורמת לביטול תורה. סעודת החג עלולה לפגוע בצלילות הדעת, עד כדי כך שתלמיד חכם אינו יכול לדרוש בציבור. אך לרב לא הייתה בעיה עם זה, הוא שתה בכוונה, ורב פפא המשיך את דרכו. כך ראוי לעשות, לשתות כך שתהיה שקוע בסעודה, ולא תוכל לדרוש בציבור.
בסעודת החג צריך לשקוע, לא כדי לברוח מהעולם, אלא כדי להתחבר לאורו של היום. מהלימוד אפשר להסיח את הדעת, אפילו בתפילה אפשר לאבד ריכוז, אבל הסעודה של החג מכניסה את האדם עמוק לתוך היום המיוחד. הוא חווה אותו, מרגיש אותו, נמצא כל כולו בחג.
מתוך כך אפשר להבין את הדגש בדברי הגמרא על רב – מיום טוב לחברו. הכוונה הפשוטה היא שרב לא דרש מיום טוב בצהריים ועד היום טוב שלמחרתו (יום טוב שני של גלויות), אבל אולי הכוונה היא גם להפרדה בין יום טוב לחברו. כך הרי עשה רב פפא, הוא סרב לדבר ביום הקדוש על היום שלמחרת. ביום טוב – צריך להיות עד הסוף ביום טוב, ובשבת – להיות עד הסוף בשבת. בכל יום צריך לשקוע בתוך העניין, האווירה וההארה של אותו יום, לא לחשוב על ימים אחרים.
ייתכן שזה מה שקרה בפועל לרב פפא. מדוע הוא כמעט טעה בשבת? בפשטות, מפני שהוא הלך לפי הכלל ההלכתי הרגיל. הראש שלו לא נכנס למקרה המיוחד של יום טוב, שבו באופן חריג הלכה כרב, אלא הסתכל על השאלה כעוד מקרה מני רבים של מחלוקת רב ורבי יוחנן, ובמקרים האלה הלכה כרבי יוחנן. כך קורה לא פעם, כשהניגונים של החג, הזיכרונות שלו, האווירה המיוחדת שלו, צפים ועולים רק אחרי כניסת החג. לא יעזור לחשוב בשבת על החג שיהיה מחר, או לחשוב בחג על שבת שהייתה אתמול – אין תחליף להארה שנמצאת ביום עצמו.
זה אחד היעדים שהגמרא מציבה בסוגיית הפתיחה למסכת ביצה. להיכנס לתוך היום, לא לחשוב על מחר ולא על אתמול. יום טוב הוא רק יום אחד (גם אם יש שני ימים טובים, היום הבא יהיה יום אחר עם אור אחר...), ולכן צריך לצלול לתוכו עד הסוף. זו אחת המטרות המושגות על ידי סעודת החג, שמכניסה את האדם לתוך החג בכל נפשו וגופו. מכאן ואילך, תלמד אותנו המסכת כמה משמעותית סעודה זו, כדי לחוות יום טוב כראוי.
(בעקבות שיעור מפי הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ירוחם)
