אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"דמצמצמא לחיותה דחבריה בשימשא ומתה"
שכח לסגור מכסה המקפיא של חבירו ונמסו הגלידות שבתוכו
באחד מערבי הקיץ החמים הפתיעו את משפחת ר' חיים לוי, משפחתו של אחיו שמעון שהגיעו לביקור בהרכב מלא. ביתו של ר' חיים היה ריק מכל דבר כיבוד, ולפיכך אץ-רץ אל הקיוסק השכונתי לקנות כמה מיני תרגימא ועוד. להוותו עודו מגיע אל הקיוסק, והנה הוא בשלבי סגירה וכבר לא ניתן להוציא ממנו כלום. בעל הקיוסק נעתר להפצרותיו של ר' חיים, שלכל הפחות יואיל להרשות לו ליטול קופסה של גלידה מהמקפיא שכבר הוכנס אל עומק החנות. נטל ר' חיים קופסא גדולה, שילם, ושב אל ביתו לכבד את אורחיו הנכבדים.
למחרת כשפתח בעל הקיוסק את חנותו והחל מסדרה לקראת היום החדש, חשכו עיניו. הסתבר כי ר' חיים שכל כך מיהר, שכח לסגור את מכסה מקפיא הגלידות, ובחום העז ששרר במשך הלילה – נמסו כולן והפכו בלתי ראויות למאכל ומכירה. באו המה לדין תורה לברר האם חייב ר' חיים לשלם לבעל הקיוסק את נזקיו, או שמא אין זו אלא גרמא בנזיקין – שהרי לא הוא שקלקל את הגלידות, כי אם החום שנכנס אל המקפיא, ובזה שלא סגר את הדלת, הרי הוא מזיק בגרמא, ופטור.
הגר"י זילברשטיין שליט"א הדן בשאלה זו ("חשוקי חמד" למסכתנו עמ' תכז) מראה לה פנים מסוגייתנו. לפנינו אמרו שהמעמיד בהמת חבירו במקום שיש בו שמש ודחקה באופן כזה שלא תוכל למצוא בו צל, ומתה – רבינא מחייב, ורב אחא בר רב פוטר.
וכתב הרא"ש (פרק ט, ב) שההלכה כרבינא המחייב, משום שמקרה זה דומה ל'דינא דגרמי' בהם מחייבים ולא לגרמא בנזיקין שבה פטור. ובמצמצם בהמת חבירו הוא כגרמא משום ש"הוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו שהוא מצמצם בהמתו ובריא הזיקא כי היא ודאי תמות וההיזק מתחיל מיד והולך וחזק". ואם כן הוא הדין בענייננו שמיד שפתח את המקפיא מתחיל הנזק ובמשך הלילה הולך וחזק – שהגלידה נמסה והולכת, שיש לחייבו משום דינא דגרמי.
אלא שהגר"י שליט"א דן שמא יש מקום לחלק לפי מה שפסק הרמ"א (חושן משפט שפג, ה) שחייב דווקא כשאחז את הבהמה בידו והכניסה למקום שבו השמש. אבל אם היתה כבר במקום הוא רק סגר עליה הדלת "יש אומרים שפטור בדיני אדם", שכן כיון שלא עשה מעשה בגוף החפץ הרי זו גרמא.
והנה גם בנידוננו הלא לא עשה מעשה היזק בגוף החפץ הניזוק שהוא הגלידה – כי אם אך פתח את המקפיא ולא סגרו והחום נכנס כבר מאליו. ומה גם שעצם פתיחת מכסה המקפיא היתה ברשות, שהרי בעל הקיוסק הרשה לו לעשות כן.
אלא שיש לדון לפי דברי ה"דרכי תשובה" (יורה דעה כה, ב) המסתפק בדינו של שוחט בהמת חבירו שלא בדק סימניה לאחר השחיטה ונאבדו הסימנים ועתה אין ידוע אם נשחטו הקנה והושט כדין וכשרה – או לא, ומשום כן הבהמה נאסרת באכילה. ומסתפק הדרכי תשובה, האם השוחט חייב לשלם את דמי הבהמה לבעלים א לאו. מחד גיסא נראה שחייב – שהרי הוא כמזיק. ומאידך שמא אינו אלא מזיק על ידי גרמא, שהרי לא עשה בידיים מעשה לפסול הבהמה, והזיק ב'שב ואל תעשה – כשלא בדק ובאופן דומה של מזיק ב'שב ואל תעשה', והיינו ביודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, מצינו (בבא קמא נה, ב) שהרי זו גרמא ופטור מדיני אדם וחייב דיני שמים.
אך הדרכי תשובה מכריע ששוחט שלא בדק הסימנים נחשב מזיק ב'קום ועשה', שכן בעל הבהמה שמסר בהמתו לשחיטה, דעתו היתה שישחוט ואחר כך יבדוק, ובלי הבדיקה לא היה מניחו כלל לשחוט. ולכן כשנתברר לבסוף שלא בדק, הרי זה כאילו כלל לא קיבל רשות לשחוט וחייב על הנזק שגרם בשחיטה, שכן נחשב כאילו גרם את ההיזק בה בשעה ששחט.
ומעתה – מסיק הגר"י, הוא הדין לענייננו, שהפותח מכסה מקפיא להוציא מתוכו גלידה, הלא אין לו רשות לפתוח המקפיא אלא אם כן יסגרנו לבסוף. ואם לא סגרו הרי מתברר למפרע שכלל לא הותר לו לפתוח את המכסה, ועצם פתיחת מכסה המקפיא היתה נזק וחייב מדינא דגרמי.
