מתי אב נענש בעוון בתו?
הרב דב קדרון
סוכה נו ע"ב
מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קנסו את כל משמרת בילגה. על כך מקשה הגמרא: מדוע קונסים את כל המשמר בגלל מעשיה של אחת, ומסביר רש"י שלא היה ראוי לקנוס אפילו את אביה בגלל מעשיה.
על כך הקשו האחרונים ממה שנאמר (ויקרא כא, ט): "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת", כלומר שהאב נענש בגלל מעשי בתו.
המהרש"א מסביר שהמילים "את אביה היא מחללת" מלמדות רק שאומרים על אביה שהוא ארור שילד וגידל ילדה כזו, כמו שפירש רש"י בחומש, אבל אין הצדקה להעניש אותו מעבר לזה או לקנוס אותו.
באופן אחר ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל על פי דברי המגן אברהם (קכב סקס"ב) שהאב נענש ומתחלל רק אם בתו עברה עבירה שהוא היה יכול למנוע ממנה מלעבור, אבל אם היא המירה את דתה, שזוהי עבירה שאין לו שליטה עליה – אין הוא נענש ולא מתחלל בגלל זה.
אולם יש לציין כי הרמ"א שם חולק וסובר שגם אם הבת המירה את דתה הוא מתחלל בכך ואם היה כהן אין מחויבים עוד לקדשו. נראה שיסוד המחלוקת ביניהם הוא אם חילולו של האבא בא בתור עונש, כפי שסבור המגן אברהם, ולכן אין האב נענש על מה שלא היה בשליטתו, או שזו תוצאה אוטומטית של מעשי בתו, ולכן לפי הרמ"א בכל אופן הוא מתחלל.
