מרים בת בילגה האמיתית / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
סוכה נו ע"ב
תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק!
האם יש מצב כזה שיש יהודי שאפשר להתייאש ממנו, לומר שהוא רחוק כל כך שלא שייך שיהיה לו קשר ליהדות שלו ושאולי כדאי שננתק איתו את הקשר?
בסוגיה המסיימת את מסכת סוכה, מספרת הגמרא למה נענשה משמרתה של בילגה, ומביאה שתי גרסאות כתשובה לשאלה זו.
אחת הגרסאות עוסקת בעובדת היותה של מרים, אחת מבנות משפחת בילגה, מתייוונת, מתבוללת, שעוד הגדילה לעשות ובזמן כיבוש המקדש על ידי הייוונים, נכנסה וביזתה את בית המקדש. על פניו, יותר רחוק מזה יהודי לא יכול להגיע.
אולם, הרבי מליובאוויטש, התייחס לסיפור זה מזווית שונה לגמרי (שיחת ו' תשרי תשל"ה). [להאזנה - לחץ כאן]
כאשר הוא נשנק מדמעות הוא פנה לקהל החסידים ואמר להם: הרי מדובר על מישהי שהתרחקה כל כך, היא איננה רואה את עצמה קשורה ליהדות וליהודים, היא נשואה לאינו יהודי שמשמש כמפקד בכוח היווני שכובש את בית המקדש ומחלל אותו, והיא מצטרפת אליו במסע המבזה הזה.
אבל דווקא שם, כשהיא בתוך בית המקדש, פורצת ממנה הצעקה, כלפי המזבח וריבונו של עולם: למה אתה לא עוזר לעם ישראל?
אפשר לראות את האמירה הזו כהתרסה כלפי שמיא, אבל אפשר לראות אותה באופן עמוק יותר, כביטוי לעובדה שעמוק בתוכה, מרים בת בילגה עוד האמינה, עד כדי כך שהיא כעסה על המזבח, מדוע הוא אינו עומד לצד עם ישראל כאשר העם זקוק לו יותר מתמיד.
נקודה זו יכולה להסביר, כיצד דווקא הסיפור של מרים בת בילגה, שעל פניה הייתה מנותקת מה' ותורתו, הוא דווקא זה שמשמש כבסיס ללימוד הכלל "טוב לצדיק וטוב לשכנו". משום שזה בידיים שלנו להחליט האם אנחנו מסתכלים על יהודי שני במבט חיצוני שבוחן אותו ואת מעשיו כפי שהם נראים, או במבט פנימי שמתבונן במעשים שלו ורואה בהם דווקא את מה שלא נאמר או נעשה בהם.
הדבר תלוי אבל במצב האישי שלנו, המשיך הרבי, האם אנחנו בוחרים להיות ה"שכן" שדר ליד הרשע, ואז כשאנחנו רואים את כל הרוע שנמצא אצלו, אנחנו יכולים להיות ח"ו מושפעים ממנו. או שאנחנו בוחרים להיות ה"צדיק", ושהשני יהיה ה"שכן", ופתאום נגלה במצב כזה, את כל אותם כוחות נפלאים שנמצאים בתוכו ולא באו לידי ביטוי גלוי.
