מתי שייך הפסוק?
הרב דב קדרון
סוכה נג ע"א
תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה.
רש"י מפרש שרבן שמעון בן גמליאל היה נושק את הרצפה, כדי לקיים מה שנאמר (תהלים קב, טו): "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
לגבי זה הביאו משמו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלכאורה לא היה שייך לקיים את הפסוק הזה בזמנו של רבן שמעון בן גמליאל, כאשר בית המקדש היה קיים, כי בסוף מסכת כתובות (קיב,ב) מוכח שהפסוק הזה שייך בזמן הגלות, כפי שמסופר שם שרבי אבא היה מנשק את הסלעים של עכו, ורבי חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפר של ארץ ישראל כדי לקיים את הפסוק הנ"ל. לכן הוא ביאר שרש"י הביא את הפסוק הזה רק כדי להראות את העניין שיש בזה.
אמנם הדברים תמוהים, וכי קדושתה של ארץ ישראל קיימת רק בזמן חורבן בית המקדש, הרי החיבה שמחבב עם ישראל את ארץ ישראל היא קבועה לעולם, בזמן החורבן וכל שכן בזמן שבית המקדש קיים, שקדושת הארץ באה לידי ביטוי מעשי, שיש עניין בחיבוב הארץ. נכון הדבר שבזמן הגלות, ככל שהריחוק מהארץ גדול כך גם גדלים הגעגועים ועל זה אומר הפסוק שרצו את אבניה ואת עפרה יחוננו, אך בוודאי שגם בזמן שבית המקדש היה קיים אדם גדול כרבן שמעון בן גמליאל היה מחבב את ארץ ישראל ומקיים את דברי הפסוק כפשוטם, וצריך עיון.
