טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
האנפה זו דיה רגזנית – אנפה
"אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה. האנפה זו דיה רגזנית. למה נקרא שמה אנפה? שמנאפת עם חברותיה" (חולין סג ע"א).
שם עברי: אנפית בקר שם באנגלית: Cattle Erget שם מדעי: Bubulcus ibis
שם נרדף במקורות: אנפה?
נושא מרכזי: לזיהוי ה"אנפה"
את האנפה אנחנו פוגשים ברשימת העופות הטמאים בפרשות שמיני וראה. "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ויקרא, יא י"ט) ובדברים (יד י"ח): "וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף". בניגוד לפסוק בויקרא שבו ניתן לחשוב שמדובר במין אחד הנקרא "חסידה האנפה" הרי בפסוק בפרשת ראה "ו" החיבור מצביעה על כך ש"האנפה" היא מין שונה. בדומה לרוב העופות הטמאים עומדים לרשותנו רמזים מעטים לזהותה של האנפה ולכן לא ניתן להתייחס אליה כוודאית. הרש"ר הירש (ויקרא, יא י"ג-י"ט) התייחס בהרחבה למשמעות קושי זה:
"לא תרגמנו את שמות העופות המנויים כאן. שהרי כל שאר העופות, שלא נמנו כאן, מותרים באכילה (עי' חולין סא ע"א ואילך); ונמצא, שכל טעות בתרגומו של אחד מן השמות עלול להביא לידי מיכשול. עתה התרגום המקובל של רוב השמות הנזכרים כאן תלוי רק בהשערה בלבד; והתוספות (שם סג ע"א ד"ה נץ; סב ע"ב ד"ה מאי ספיקייהו) אף נסתפקו, אם נכון התרגום הרגיל של "נשר" ו"עורב". מתוך השוואה אנאטומית ופיסיולוגית של היונה המותרת והנשר האסור נמסרו לנו בחולין (שם) שלושה סימנים חיוביים וסימן שלילי אחד של עוף טהור: אצבע יתרה, זפק, קורקבנו נקלף (העור הפנימי של קיבתו נקלף בנקל), ואינו דורס; עוף שיש בו כל הסימנים האלה - ובמקרים מסוימים אפילו יש בו רק מקצתם - בידוע שהוא טהור. אך אנחנו בקיאים רק בשנים מסימנים אלה: זפק וקרקבנו נקלף. כנגד זה נחלקו המפרשים במשמעות שני הסימנים האחרים: אצבע יתרה ואינו דורס. וכבר מימי האמוראים מקובל בידינו: "עוף טהור נאכל במסורת" (שם סג ע"ב)".
אונקלוס (ויקרא) מתרגם: "וחוריתא ואבו לזנה ונגר טורא ועטלפא". ח. י. קאהוט (ערך "אבו") הבין בהסתמך על השם הערבי يوبو (אובו) שאבו הוא עוף דורס (Raubvogel)(1). כראיה הוא מצטט את התרגום הירושלמי לפסוק בדברים (יד י"ג) "וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ": "וְוָתָא וְיַת אִיבוּ וְדַיָיתָא לְמִינָהּ". לענ"ד פרשנות קאהוט איננה סבירה משום שלאחר שנמנו העופות הדורסים בראש רשימת המינים אין מקום לחזור אליהם בסופה לאחר שנמנו מינים אחרים. לדעת מ. דור הכוונה בשם "אבו" לעוף Ibis הנקרא בעברית מגלן. עוף זה שכיח במצרים וחורף במספרים גדולים בארץ. המגלן דומה בצורתו, גודלו ואורח חייו לאנפה. ייתכן שבשם איביס נקראו גם האנפות. טריסטרם תירגם Heron וכתב שמכנים את האנפה איביס.
בתרגום יונתן אנו מוצאים קרבה בין ה"חסידה" וה"אנפה" דבר סביר לאור הסמיכות ביניהן בפסוק: "וְיַת דַיְיתָא חִוָורָתָא וְאַכְמָתָא לִזְנָהּ וְיַת נַגַר טוּרָא וְיַת טַרְפִידָא". כתר יונתן: "ואת הדיה הלבנה והשחורה למינה ואת נגר ההר ואת העטלף". בדומה לדברי רב יהודה שני המינים נקראים "דיה" אלא שה"חסידה" לבנה ו"האנפה" שחורה. זיהוי ה"אנפה" כמין שצבעו שחור משתלבת היטב בהצעתו של דור משום שצבע המגלן אכן שחור לגמרי (תמונה 1).
בתרגום ירושלמי (דברים, שם) מופיע פירוש נוסף שקשה לעמוד על טיבו: "וְדַיְיתָא חִיוָורִיתָא וְאַבְנִיתָא לְמִינָהּ וְיַת נַגַר טוּרָא וְיַת חֲרַפְתָּא". קאהוט (ערך "אבניתא") ציין ש"אבניתא" הוא שם עוף ואולי יש לגרוס "אבגיתא" ובסוגריים כתב Papagei כלומר תוכי (1 - תוכי). זיהוי זה הוא של הרס"ג שתרגם בעא שפירושו תוכי. זיהוי זה מתאים לתאור האנפה כרגזנית משום שהתוכים מפורסמים כ"מחוללי מהומות". כאוכל זרעים היה מקום לסווג את התוכי בין העופות הטהורים אך מאידך גיסא נראה שאין לו סימני כשרות. הוא חולק את אצבעותיו שתים לכאן שתים לכאן כעוף טמא ולופת את מזונו ברגלו על מנת להגישו לפיו כעופות דורסים. ייתכן ומקורו העבה, הקצר והמאונקל שיווה לו מראה של עוף דורס.
רש"י (ויקרא, שם) היה הראשון שהציע את השם Heron שהוא שמה הלטיני של האנפה: "האנפה - היא דיה רגזנית. ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן". החזקוני כתב: "האנפה היורו"ן בלע"ז תתאנף מהרה". מקור השם "אנפה" הוא בהתנהגות הרגזנית של עוף זה שהרי "התאנף" משמעותו "כעס". בתורה תמימה (הערות, ויקרא, פי"א הערה ס"ד) אנו מוצאים הוכחה לפרשנות זו: "פירש"י שרוגזת וכועסת, והוא מלשון התאנף בי. ונראה מה שלא פירש מנאפת מלשון נאוף, משום דאם כן היתה צריכה להקרא הנאפה, גם י"ל שעיקר הגירסא בגמרא צ"ל שמאנפת". האנפות מקננות במושבות ומתקוטטות זו עם זו על ידי שירבוב הצוואר בניסיון לתחום מקום קינון מתאים על העץ. דור מניח שזיהוי זה נכון משום שה"אנפה" מוזכרת בסמוך ל"חסידה" והן דומות זו לזו.
התרגומים הארמיים: יונתן והניאופיטי מתרגמים "דייתא אכמתא" = דיה שחורה במקביל ל"דייתא חיורתא" = דיה לבנה בהתייחס ל"חסידה". אם אנו מזהים את "דייתא" כאנפה עלינו למצוא מין שחור דבר שאיננו שכיח לאור כך שרוב האנפות הנפוצות בארץ לבנות ובעיקר הלבניות (תמונה 2 – לבנית גדולה). מועמדים אפשריים בנוף הארץ הם אנפה אפורה (תמונה 3 – אנפה אפורה) ואנפת לילה (תמונה 4 – אנפת לילה). בניגוד לשני המינים הראשונים שצבעם העיקרי אפור קיים מין שחור כפחם אך נדיר למדי והוא מופע של לבנית ים סוף (תמונה 5 – לבנית שחורה). התרגום השומרוני הוא "חטיפתה" מתאים במיוחד לאנפה משום שהיא אורבת בעמדת תצפית וכאשר עובר דג, דו-חי או מכרסם היא משרבבת את צווארה בתנועת בזק וחוטפת את טרפה. התנגות ייחודית זו מצדיקה את השן "חטיפתה". האנפות בולטות בגודלן ומספרן סביב מקווי מים ובוודאי היו ידועות לקדמונים. היותן טורפות מצדיק את הכללתן בין העופות הטמאים.
השבעים והוולגטה מתרגמים charadrión (ביוונית χαραδριὸν) שפירושו על פי תרגום השבעים לאנגלית מין חופמאי גדול(2) (תמונה 6 - תמירון). החופמאיים קטנים בהרבה מהאנפות אך דומים להן בצורה החיצונית והרגליים הארוכות. עד המאה ה-19 הם נכללו בסדרה אחת שנקראה "צועדים" (Grallatores). השבעים והוולגטה ציינו מתוך הקבוצה את חופמאיים משום שהם נפוצים יותר מהאנפות אך ייתכן וכוונתם הייתה דווקא לאנפות. האנפות והחופמאיים שונים מאד והיום שוייכו לשתי סדרות נפרדות. האנפות טורפות וניזונות מטרף גדול יחסית. הן מסוכנות בשעת הגנה ומסוגלות לנקר עין אדם בעזרת מקורן. ל. לוויזון הדגים את פראותה של האנפה בכך שגם לאחר שהיא נפגעת מירי ציידים ואינה מסוגלת לברוח היא מגנה על עצמה מפני כלבי הצייד על ידי נקירות ולכן לא משחררים אותם כלפי אנפות. החופמאיים לעומת זאת קטנים ושקטים ומלקטים בעלי חיים קטנים בסמוך לגופי מים או בקרקעית רדודה. הבדלים אלו רומזים לאפשרות שהאנפות הן האסורות באכילה ואילו החופמאיים אינם אסורים. בספר "זבחי כהן" שכתב הרב יצחק בן מאיר כהן מליוורנו בשנת 1832 נמנה החופמי עם מיני חופמאיים נוספים כעופות שיש להם מסורת אכילה (ראו בתמונה 7 המתארת את עופות אלו כפי ששורטטו על ידי מחבר הספר).
התוספת "למינה" מתאים מאד לאנפה משום שניתן למצוא בארץ 11 מינים. המינים שונים מאד זה מזה וקל להבחין ביניהם אך קיימים סימנים בולטים המזהים אותם כקבוצה אחת. קשה לקבוע מהו המין "אנפה" שנאמר בתורה. ייתכן והכוונה לאנפית הבקר (8 – אנפית בקר) משום שאנפה זו נמצאת באזורנו במספרים הגדולים ביותר מבין כל האנפות ובנוסף היא היחידה היציבה כאן ונמצאת כל השנה. כל שאר המינים מבלים באזורנו רק את עונת החורף. מאידך גיסא אם נקבל את הפרשנות המייחסת ל"אנפה" צבע שחור הרי שייתכן והכוונה לאנפה אפורה או אנפת לילה.
 |
|
 |
|
תמונה 7. קבוצת חופמאיים מתוך "זבחי כהן" |
|
תמונה 8. אנפית בקר צילם:משה חובב
|
(1) למשל במילון Georgii Wilhelmi Freyragii lexicon arabico-latinum משנת 1935.
(2) על פי תרגומו של Brenton(1851). בעדכון מאוחר יותר שם זה תורגם לאנפה.
מקורות עיקריים:
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 116-117.
ל. לוויזון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 169-170.
ז. עמר, 'מסורת העוף', נווה צוף, ה'תשס"ד (עמ' 306-308).
לעיון נוסף:
על זיהוי האנפה בספרות הערבית של ימי הביניים: ז. עמר, 'מסורת העוף', נווה צוף, ה'תשס"ד (עמ' 306-308).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.jpg)
