מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הזיק בשגגה מתוך שמחה של מצוה

הרב צבי שפיץ

סוכה מו ע"ב

שאלה
במהלך ריקוד סוער שהיה בחתונת חבר מהשיעור, פגע אחד מהרוקדים ללא כוונה במשקפי חברו היקרות כשרקד לידו, וכתוצאה מכך נפלו המשקפיים ונשברו, עלות הנזק מסתכם באלפיים ₪. האם המזיק חייב לשלמו?

תשובה

א. בנידון השאלה, מחמת תקנת רבותינו הראשונים – פטור הרוקד מלשלמם. ואמנם ראוי לפנים משורת הדין לפחות שיתפשרו, אולם לא ניתן לחייבו על כך.

ב. אם בכוונה דחף את חברו במהלך הריקוד, ולכן נפלו המשקפיים ונשברו – חייב הדוחף לשלם את כל עלות הנזק.

ג. אין שום היתר להזיק בכוונה ע"י מעשה או ע"י ביוש בדיבור לאף אדם, ואפילו כשזה נעשה לצורך שמחת החתן או לצורך שמחת פורים וכיוצא בזה. וכל איסורי תורה החמורים הקשורים למלבין פני חברו ברבים, ביזוי תלמיד חכם, לשון הרע וכדומה, וכן חיובי תשלומי נזקי הממון הקיימים במקרים רגילים, קיימים גם כשזה נעשה באמתלא של שמחת מצוה אם עושים זאת בכוונה.
 

מקורות:

כתוב במסכת סוכה (מה., מו:) שביום השביעי של חג הסוכות לאחר שיצאו ידי מצוות נענוע של ארבעת המינים, מיד התינוקות שומטים את לולביהם, ואוכלים את אתרוגיהם. ופירש רש"י במשנה (מה.) שהכוונה היא, שהאנשים הגדולים לוקחים מהילדים הקטנים ללא רשותם את הלולבים והאתרוגים שלהם, ואין בכך איסור גזל מהתורה או מדרבנן, מאחר וכך נהגו מחמת השמחה. והוסיפו שם התוס' (בד"ה מיד התינוקות וכו') שמדברי רש"י אלו יש ללמוד, לאותם הבחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה כדי לשמחו, ולמרות שמחמת מלחמתם קורע (ללא כוונה) אחד לחברו את בגדו או מקלקל לו את סוסו – פטור המזיק מלשלם, מאחר וכך נהגו מחמת שמחת חתן ע"כ. וכך גם פסק המרדכי בסוכה (סי' תשמג) בשם רבינו שמשון, והאור זרוע (ח"ב, סי' רטו), וכן בספר האגודה פרק לולב וערבה (סי' מא), ובשו"ת תרומת הדשן (ח"א סי' קי, וח"ב סי' רי).
אולם בשו"ת הרא"ש (כלל קא, ה) שהובא ג"כ בטור חו"מ (סס"י שעח, ט) משמע שחולק עליהם. מאחר וכתב שם לגבי חברו של חתן שרכב על סוסו לפני החתן כדי לשמחו, ובגלל שהשתולל עם סוסו הוא פגע עם סוסו בפרד שרכב עליו החתן, וגרם לו נזק של שלש מאות זהובים. שחייב הרא"ש את המזיק לשלם לחתן את מלוא הנזק, למרות שהדבר נגרם בשגגה, ומחמת רצונו לשמח את החתן. אמנם הב"ח שם בחו"מ מיישב זאת, שדברי הרא"ש נאמרו מעיקר הדין באותם המקומות שלא היה מנהג לפטור כתקנת רבותינו הראשוניים [הנידון בתשובה הרא"ש היה במקום רבנותו שהיתה בספרד, ולא באשכנז] אולם במקום שנהגו לפטור כתקנת רבותינו הראשונים [כלומר, במדינות אשכנז שבהם כיהנו כל רבותינו הראשונים שהובאו לעיל] הדין הוא – שהמזיק פטור מלשלם.
לפי"ז מוכח להדיא מדברי הב"ח, שהפטור מחמת התקנה קיים, אפילו אם הנזק היה בסכום כספי גדול של שלוש מאות זהובים כמו בנידון של תשו' הרא"ש. וזה שלא כפי שהביא המשנ"ב בשמו באור"ח (סי' תרצה, ס"ק יג). ומה שהביא המשנ"ב נמצא בשו"ת הב"ח (ישנות סי' סב) שם חילק בין היזק גדול להיזק קטן, ועיי"ש בכל דבריו וביישובו בדרך זו את התשו' הרא"ש. ודברי הב"ח צ"ע שסתרו אהדדי.

הכרעת הרמ"א והגר"א:
והנה הרמ"א בחו"מ שם (סס"י שעח) הכריע לדינא שלא כדברי שו"ת הרא"ש שהובא בשו"ע, אלא כדברי רש"י, התוס', המרדכי, אור זרוע, האגודה, ותרומת הדשן. שבזמן הזה ישנו מנהג לפטור כשהנזק נגרם בשגגה מחמת שמחה, ואפילו כשהנזק היה בסכום כספי גדול כמו בנידון הרא"ש, שביחס לדבריו בתשובה הנ"ל הכריע הרמ"א שהמנהג בזמן הזה לפטור את המזיק, וכך גם כתב בדרכי משה שם על הטור. ומדברי הגר"א שם בחו"מ (ס"ק כה), ובאור"ח (סי' תרצה ס"ק ט) משמע שגם הוא הכריע לדינא כדברי הרמ"א הנ"ל.
והנה הרמ"א באור"ח (סי' תרצו, ח) נקט לדינא כדברי תרומת הדשן (ח"ב סי' רי) והנידון שם היה, שבהושענא רבה בזמן הקפת הבימה עם ארבעת המינים, חבל שונא בחוזקה בגוף חברו חבלה קשה שהצריכה את הנחבל טיפול רפואי ע"י רופא. אלא שהשונא טוען, שמעשהו נעשה בשגגה בגלל שמחתו בעת הקפת הבימה וכו'. ומשמע שם מהתה"ד, שלולא שהיה בנידון הנ"ל רגלים לדבר שהשונא היכהו בכוונה, הוא היה פוטרו מלשלם, למרות שחבל בחברו מכה קשה, ולכאורה מזה שהרמ"א פסק תשובה זו משמע, שסובר שלא כדברי המשנ"ב באור"ח (סי' תרצה, סק"ג) וצ"ע.
עכ"פ נמצאנו למדים למסקנה, שהכרעת הרמ"א הינה כדברי רבותינו הראשונים שבאשכנז, שגם בזמן הזה קיים המנהג והתקנה, שמי שהזיק בשגגה כלומר, שלא נזהר כראוי בעת רצונו לשמח את החתן או בעת שמחת פורים או הריקודים בשמחת תורה וכיו"ב, פטור מלשלם לניזק עבור נזקו, גם אם הנזק היה בסכום כספי גדול, וגם אם גרם בשגגה חבלה לגופו של חברו.

ביאור הגדר של תקנת הראשונים או במנהג שנהגו:
והנה יש לחקור בטעם הפטור של התקנה הנ"ל, האם זה נובע כי רבותינו הראשונים רצו שאדם ישמח בכל כוחו והתלהבותו בעת עשיית המצווה. ואם נחייבו לשלם על נזקיו, דבר זה יגרום לו להזהר על מעשיו וימנע ממנו מלשמוח כראוי. ולכן בכח הפקר בית דין הפקר, הם ביטלו ממי שהזיק שלא בכוונה את הדין של אדם מועד לעולם אם הזיק בשוגג, וקבעו שאין על מעשיו שם מזיק, ופטרו אותו. ולפי"ז אם מחמת השמחה הזיק בשגגה אפילו לאדם אחר שהלך ברה"ר שאינו קשור כלל לשמחה או אם הנזק היה בסכום כספי גדול או שנגרמה חבלה לגופו של חברו המצריכה טיפול רפואי – בכל המקרים הנ"ל וכיו"ב, יהיה המזיק בשגגה פטור מלשלם, כי בכח הפקר ביה"ד נקבע – שלא חל על מעשהו שם מזיק.
או שהפטור נובע, מאחר ונהגו ישראל מעצמם שכל המשתתפים באותה שמחת מצווה מסכימים למחול למי שיזיק להם בלא כוונה מחמת טירדתו בשמחת המצווה. ולפי טעם זה, המחילה הינה רק מצד אותם המשתתפים בפועל בשמחה, וכמו כן הם מסכימים למחול רק על נזק ממוני קטן ולא על נזק גדול, וכן רק על נזק שיגרם לממון ולא על חבלה כזו שצריכה טיפול רפואי. והנה מדברי התרומת הדשן, הב"ח בחו"מ, והכרעת הרמ"א באור"ח ובחו"מ משמע, שנקטו לדינא כמו הצד הראשון של החקירה. אולם לדעת הב"ח בתשובה כפי שהביאו המשנ"ב נראה, שנקטו כצד השני של החקירה. עכ"פ לדינא נלע"ד שאין לזוז מהכרעת הרמ"א, ושגם הגר"א הסכים לכך.