שכל ישר / רפי זברגר

סוכה לב ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק בין היתר:
נפרדו עליו - כשר, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה.
אם עלי הלולב מחוברים לשדרה אך נפרדים ממנו, תנא קמא מכשיר את הלולב כמו שהוא, ורבי יהודה מחייב לאגוד את העלים מלמעלה, ורק באופן זה הלולב כשר.
 

הנושא

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כ''ג, מ') - כפות, אם היה פרוד - יכפתנו.
רבי יהודה מסביר בברייתא את מקור ההלכה שפסק במשנה. הפסוק בפרשת אמר מכנה את הלולב "כפת תמרים" והוא נדרש כפות תמרים (בשורוק), מלשון כפיתה ואגד. מסיק רבי יהודה, שאם הלולב היה פרוד מעליו, הרי שיש לאוגדם ביחד, ולא להשאירם פרודים זה מזה.
מכאן עוברת הגמרא לסדרת שאלות המבררות את הזיהוי של הלולב. המסורת אמנם הייתה ידועה כי הלולב אינו אלא ענף של עץ הדקל, כפי שאנו יודעים ונוהגים היום, אלא שהגמרא ביקשה ללמוד את המקור הראשוני ממנו למדנו את המסורת הזאת.
אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא! - בעינא כפות, וליכא.
רבינא שואל את רב אשי, אולי נאמר כי משמעות המילים כפת תמרים הוא ''חרות'', במובן של ענף לולב שנקטף מן העץ לפני תקופה ארוכה (יותר משנתיים), וענפיו הפכו להיות קשים ובלתי ניתנים לאגוד.
עונה על כך רב אשי כי לא ייתכן שזאת כוונת התורה, שהרי צריך שהלולב יהיה ''בר כפיתא'', שיהיה אפשר לאגדו, וחרות אינו בר איגוד, שהרי ענפיו כאמור קשים מאוד ולא ניתנים להזזה.
ואימא אופתא! - כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם.
ממשיך רבינא ושואל אולי כוונת התורה ל''אופתא'' שהוא גזע העץ שאין לו בכלל ענפים, ובלשון רש''י: אין כפות יותר ממנו, שהרי כביכול הענפים "מחוברים" אליו מעיקרם.
גם את האפשרות הזאת דוחה רב אשי ואומר, כי חייב להיות לולב שענפיו יכולים להיפרד ואז ניתן לאגדם יחדיו, ולא גזע שאין לו ענפים כלל וכלל.
ואימא כופרא! - אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב.
ממשיכה הגמרא לברר ושואלת אולי כוונת התורה היא ל''כופרא'' שזה ענף עץ דקל ישן, אך לא כל כך ישן, כך שעדיין ניתן אף לכופף את העלים שלו כלפי השדרה המרכזית.
גם אפשרות זאת נדחית על ידי אביי האומר כי לא ייתכן שהתורה הייתה מצווה ליטול כופרא, בגלל היותה מלאה קוצים ונטילתה יכולה לפצוע את האדם. לא ייתכן שהתורה מצווה ציווי הגורם לפציעה או אפילו לסבל מסוים, שהרי דרך התורה היא בנעימות ובשלום.
אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא תרתי כפי דתמרי! - כפת כתיב.
רבא ממשיך לשאול, והפעם לכיוון אחר של פירות הדקל: אולי הכוונה לשני אשכולות של פירות הדקל (כפות תמרים), ואותם יש ליטול ביחד עם שאר המינים.
דוחה רבינא ואומר כי הכתיב של המלה כפת היא ביחיד, ולא ייתכן שיש ליטול שתי כפות של תמרים.
ואימא חדא! לההוא כף קרי ליה.
את האפשרות שניטול רק אשכול אחד של תמרים (כף אחת) דוחה הגמרא לאור המילה ''כפת''. שהרי אם אמנם כוונת התורה הייתה לאשכול אחד, היה ניתן לכתוב בתורה כף בלשון יחיד, ולא כפת, הנקראת בלשון רבים, והסברנו לעיל כי מדובר במספר ענפים שיש לאוגדם יחדיו.
 

מהו המסר

 ננסה ללמוד מניסיונות הגמרא בזיהוי הלולב, איך לבחון ולבדוק שאלות העומדת לפתחנו :
• כדי להגיע למסקנה מסוימת יש לבחון ולבדוק את כל ''הענפים'' האפשריים שלה, לראות ולהבין מהי משמעותו של כל ענף לכשעצמו, ורק שאוגדים את כל הסברות יחדיו מגיעים למסקנה צלולה וברורה.
• לכאורה ניתן היה לקבל ''דבר מן המוכן'' לאחר שלעסו אותו גורמים אחרים, בחנו והבינו את משמעות כל אחת מן האפשרויות, ובכך ''לחסוך'' את הבחינה המחודשת שלנו. שוללת התורה אפשרות זו וקובעת כי רצוי שהפירוד יהיה בפנינו. שנראה אנחנו מה משמעות כל ענף בעצמו, נבין את היתרונות והחסרונות שלו, ורק לאחר מכן אנחנו נאגוד את כל הסברות יחדיו ונבין את התמונה בכללותה.
• משמעות הפסוק ''דרכיה דרכי נועם'' היא לשלול אפשרות שהקדוש ברוך הוא מצווה עלינו ''מצווה לא הגיונית''.
לא יתכן כי התורה תטיל עלינו מטלות ומצוות הגורמות לצער. לא ייתכן שנקבל ציווי ליטול לולב שבסופה של מצווה נהיה פצועים וכואבים.
יישום תובנה זו מלמדת אותנו להפעיל ''שכל ישר'' בכל סברות שלנו. לא לעקם, לא להתפתל, ולא לומר ''סברות לא הגיוניות'' ועקומות. הבחינה של כל ענף וענף צריכה להיות תוך שימוש ב"סברות ישרות" הניתנות להבנת כל ''כל אדם סביר והגיוני''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]