כפיה דתית / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
סוכה לב ע"א
תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים - כפות, אם היה פרוד - יכפתנו.
אין לי רגש בעבודת ה', אני מרגיש שזה לא מדבר אליי. אני מסתכל סביב והכל נראה לי זר ומנוכר. יש משהו שאפשר לעשות בעניין?
רבי אברהם יששכר בער מראדומסק (חסד לאברהם, סוכות לט, ב) עונה על האתגר הרוחני המוכר הזה מתוך דברי הגמרא שלנו, שקובעת כי אם נפרד הלולב – יכפתנו, ואומר שהתמר הוא משל לליבותיהם של עם ישראל, כפי שאומרת הגמרא בהמשך (מה, ב): "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים".
לכן, כאשר האדם מרגיש שהלולב, היינו - הלב שלו - פרוד, היינו נפרד מאלוקות, העצה לזה היא – יכפתנו, זאת אומרת יכניע ויבטל את עצמו, ויתאמץ בכל מחיר בעבודת ה' שלו.
בדומה לזה מסופר על הבית ישראל מגור שפעם נכנס אליו אחד החסידים שהתאונן על כך שאין לו רגש בעבודת ה'.
ענה לו הבית ישראל, שהפסוק קובע "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". על המילים "בכל נפשך", מפרש רש"י שהאהבה לריבונו של עולם צריכה להיות "אפילו נוטל את נפשך", עד כדי מסירות נפש.
על זו הדרך, אמר הבית ישראל לאותו חסיד, האהבה של "בכל לבבך", צריכה להיות גם במצב כזה של – אפילו נוטל את לבבך. גם כאשר אין לך רגש, אתה מתגבר וממשיך לדבוק בו יתברך.
לכן, כאשר הרגש ממאמן להגיע, והתחושה היא של נפרדות מאלוקות, זהו בדיוק הזמן שבו כנראה האדם מרגיש וחש את עצמו יותר מידי, והעצה הטובה ביותר היא לכפות על עצמנו להמשיך ולהתמיד הלאה ולדבוק בכל מחיר במי שאמר והיה העולם.
