חזרה מן הדברים / רפי זברגר

סוכה יב ע''א

הקדמה

למדנו במשנה (י''א.) את הכלל הבא:
זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ - אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ - מסככין בו.
דבר הכשר לסיכוך חייב להיות בעל שני תנאים: גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה. אסור לסכך בדבר המקיים תנאי אחד בלבד.
הגמרא לקראת סוף הדף הקודם מנסה למצוא מקור מן התורה לכלל זה. הובאו מספר מקורות אשר נדחו. היום נלמד מקור נוסף.
 

הנושא

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא (דברים ט''ז, י''ג): חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר.
רבי יוחנן מבין כי הפסוק קובע שיש להכין סוכה מהשארית שנשאר בגורן (הקשים של התבואה) ובגורן (זמורות ענבים), והדברים הללו גדלו בארץ ואינם מקבלים טומאה.
ואימא גורן עצמו ויקב עצמו!
שואלת הגמרא אולי אין הכוונה לשאריות הגורן והיקב שאינם מקבלים טומאה, אלא לגורן עצמו (תבואה) והיקב עצמו (ענבים) שהם אוכל ומקבלים טומאה.
אמר רבי זירא: יקב כתיב כאן, ואי אפשר לסכך בו.
רבי זירא עונה כי לא ייתכן שמדובר ביקב עצמו, שזהו בעצם היין שהיא התוצרת של היקב ואין אפשרות לעשות ממנה סכך, ולכן אין ברירה אלא לפרש כי הפסוק מדבר על הפסולת של היקב, ובמקביל גם פסולת של הגורן, שכאמור אינם מקבלים טומאה.
מתקיף לה רבי ירמיה: ואימא יין קרוש הבא משניר, שהוא דומה לעיגולי דבילה!
רבי ירמיהו מתקיף ושואל אולי בכל אופן מדובר ביין, אבל יין קרוש שממנו ניתן לעשות סכך (לא ברור מה יקרה לאחר שהיין יפשיר).
אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא.
רבי זירא מגיב להתקפת רבי ירמיה ''בהכנעה'' ואומר כי אמנם חשבנו שיש לנו מקור טוב לכלל של המשנה, והנה בא רבי ירמיה ''והטיל בו גרזן'' ועקר את המקור שלנו.
רב אשי אמר: מִגָּרְנְךָ - ולא גורן עצמו, מִיִּקְבֶךָ - ולא יקב עצמו.
רב אשי דוחה את שאלת הגמרא ואימא גורן עצמו ויקב עצמו! ואומר כי הפסוק לא מדבר על הגורן והיקב בעצמם, אלא דברים היוצאים מן הגורן ומן היקב, ולכן ברור כי כוונת הפסוק לפסולת של הגורן ולפסולת של היקב.
בהמשך מביאה הגמרא מקור נוסף לכלל של המשנה.
 

מהו המסר

רבי זירא לא חשש לומר כי המקור לכלל שהוא נתן (או חיזק) נגדע באיבו ונעקר ממקומו על ידי קושייתו של רבי ירמיה.
למרות שאנו מכירים את קושיותיו של רבי ירמיהו הנוגעות תמיד במקרי קצה, רבי זירא התייחס לעצם התוכן של דברי רבי ירמיהו, ולא למי שאמרו, ומשלא הייתה לו תשובה טובה לדבריו, הודה שההסבר כנראה לא נכון, והוא ''ירד ממנו''.
דברים אלו משתזרים עם אופיו המיוחד של רבי זירא המבוטאת בגמרא במסכת בבא מציעא (פ''ה.). שם מסופר כי רבי זירא ישב בתענית מאה ימים על מנת לשכוח את תלמוד בבלי שלמד, לקראת עלייתו לארץ ישראל, וכדי ללמוד ''תורת ארץ ישראל'' ללא פניות וללא סברות שלמד בבבל. רבי זירא לא חשש לתורתו הרחבה מיני ים שלמד במשך שנים בבבל, ומתוך מודעות מלאה, השכיח ממנו את כל מה שלמד כדי שיתחיל הכול מחדש, עם מבט מיוחד שיש רק בארץ ישראל.
הגמרא מיד מביאה את דברי רב אשי המחזקת את הלימוד של רבי זירא, אך כנראה שרבי זירא לא שמע את דבריו ולא חשב על סברה זו.
אנו למדים מכאן, כי יש להתייחס לכל טענה הנאמרת בכבוד וברצינות. לא לזלזל ולא לבטל דברים, גם אם ידוע שדברים אלו עוסקים במקרי קצה. ולא פחות חשוב, הרי שאין להתבייש לחזור מדברינו, אם אמנם אין לנו תשובות טובות, ולהודות כי הסברה שלנו אינה נכונה ויש לרדת ממנה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]