סקר
מה הכי קשה ללמוד?
דף יומי
פרק משניות יומי
חת"ת יומי
שנים מקרא ואחד תרגום


 


מכשפים בבית המדרש / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון


סיפור מיתתו של תנא, ויכוח תמוה על גודלה של צפרדע ומחלוקת על דרשת פסוקים. שלושה חלקים בסוגיה החושפים צדדים מפתיעים במעשה הכישוף

בדורות שלאחר חורבן בית המקדש השני יצרו חכמי המשנה בסיס לעולם יהודי חדש שהחזיק מעמד עד היום, למרות הטראומות והטרגדיות שפקדו אותו מבפנים ומבחוץ. אחת מנקודות השבר הקשות שעברו על דמויות ראשונות במעלה אלו, דמויות שהיוו תשתית לתורה שבעל פה כפי שאנו מכירים אותה, הייתה הנידוי של רבי אליעזר בן הורקנוס על ידי חכמי הסנהדרין (בבא מציעא דף נט).

רבי אליעזר, שחבריו ותלמידיו כינו אותו בשל מעמדו המיוחד בדורו "רבי אליעזר הגדול", סבר שהמשך קיום התורה כבסיס לחיי העם לאחר החורבן מותנה בשמירת הרצף של גילוי התורה כפי שזה התקיים בימי עמידת בית המקדש על כנו. דהיינו, שימור מוחלט של מסורות העבר המלווה בגילויים ניסיים. על רקע נאמנותו לשיטת בית שמאי, שדגלה בתפיסה זו, הוא אף סירב לקבל על עצמו פסיקת הסנהדרין בעניין מסוים בדיני טומאה וטהרה. סירובו של אדם כמוהו לקבל עליו את סמכות הסנהדרין גרם לאחת המחלוקות החריפות בדורות אלו, עד אשר קבע חברו, בעל הפלוגתא הקבוע שלו, רבי יהושע בן חנניה, את היסוד של בית מדרשו המחדש-מתחדש של בית הלל, "לא בשמים היא".

גדולי החכמים, כמו רבי עקיבא תלמידו הקרוב, התרחקו מרבי אליעזר המנודה, המבודד בביתו והמרוחק מזירת הווייתו ושורש נפשו, הדיון התורני שבסנהדרין. בסוגייתנו, בדף סח ע"א, מובא פרק הסיום של טרגדיה אישית ולאומית זו - תיאור מיתתו של רבי אליעזר.

כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו (מיטה מכוסה) והן יושבין בטרקלין שלו, ואותו היום ערב שבת היה. נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו (התפילין שלבש ר' אליעזר כל היום, לפי שאין ללבשם בשבת). גער בו (אביו) ויצא בנזיפה. אמר להן לחבריו: כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. אמר להן (רבי אליעזר): דעתו ודעת אמו נטרפה - היאך מניחין איסור סקילה (כגון הדלקת הנרות, שאסור מהתורה לעשותה לאחר כניסת השבת) ועוסקין באיסור שבות (איסור חכמים של לבישת תפילין בשבת). כיוון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות (כדין אדם השרוי בנידוי). אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם?! אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן".


דין הוא שמותר לרב מנודה ולתלמידיו לקיים קשר של לימוד משותף. על רקע זה נחשפת חדות הכאב של רבי אליעזר במילים "ועד עכשיו למה לא באתם?", ונחשף עומק הניתוק והניכור של תלמידיו ממנו בתשובתם החלולה: "לא היה לנו פנאי".


שאלת ההקשר וההתמקדות

כמנהגנו נשאל שאלה על עריכת הסיפור, סוג של שאלה הנראית טריוויאלית לעומת עמידה על תוכן הסיפור, אך בעקבותיה תיחשף מסכת הדיבור של הסוגיה כולה. סיפור מיתתו של רבי אליעזר מכיל בתוכו מיסודות בית מדרשם של החכמים שעיצבו את התורה שבעל פה כולה. רבי אליעזר, רבי יהושע (המופיע בהמשך הסיפור) ורבי עקיבא הנם ללא ספק התשתית שעליה מונחת יצירה זו. האם מותר לצפות שעורך התלמוד הבבלי היה מודע על רקע זה לכובד שאלת מיקומו של סיפור קנוני זה? ואם כך הדבר, יש לתמוה למה בחר לשלב אותו דווקא בסוגיה על אודות איסור הכישוף.

במבט ראשון נראה (כרגיל) שהאמתלה לשיבוץ הסיפור דווקא כאן חלשה עד כדי מאולצת. במשנה בדף ס"ז נקבע: "המכשף – העושה מעשה (ממשי של כישוף) חייב (מיתה) ולא האוחז את העיניים (שמראה כאילו עשה). רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קישואין (דרך מעשה כישוף), אחד לוקט ופטור, ואחד לוקט וחייב; העושה מעשה חייב, האוחז את העיניים, פטור". לאחר שרבי עקיבא מצטט מסורת הלכתית שקיבל מרבי יהושע, שואלת הגמרא: והלא רבי עקיבא קיבל את עיקר תלמודו דווקא מרבי אליעזר?!

כדי להוכיח תמיהה אחרונה זו, מובא סיפור מיתת רבי אליעזר שלאורכו מצטייר רבי עקיבא כאדם הקרוב ביותר לחכם המנודה. בנוסף לטענה שמיתתו של רבי עקיבא תהיה קשה מכולן, מה שמשקף את העובדה שחומרת ההרחקה שנהג גרמה לעינוי נפשו של רבו יותר מאחרים, מספר רבי אליעזר שרבי עקיבא היה התלמיד היחיד שהצליח ללמוד ממנו את ידיעותיו על אודות נטיעת קישואים ועקירתם על ידי כישוף (הנחוצות לדיון בסנהדרין במקרים של כישוף). עוד מסופר שלאחר מיתתו של רבי אליעזר, הכה רבי עקיבא בבשרו מרוב צער עד זוב דם.

האם זו סיבה מספקת כדי להציב סיפור מכונן זה במרכז הסוגיה? האם שאלת הקשר בין רבי עקיבא לרבותיו מהווה את מוקד העניין של הסוגיה? והרי נקודה זו נראית שולית ביחס לתוכנו של הסיפור ולנושא המרכזי של הסוגיה עצמה – איסור הכישוף?


שורשו של הכישוף

בפתיחת הסוגיה בדף סז מובאת ברייתא שבה מופיעות ארבע דעות – וביניהן זו של רבי עקיבא – על אודות איסור הכישוף. כל שיטה ממקדת את שורש האיסור בפסוק המתייחס לתחום תורני אחר, וכך נחשפת מהות הכישוף לדעתה. הבה נעיין בשיטות השונות:

רבי יוסי - "לא תחיה כל נשמה" (של בני שבעת העממים בארץ ישראל). הכישוף מהווה נדבך מהותי של תרבויות אחרות. כמו עבודת האלילים ודרכי הפולחן הזרות שלהן, יש להניח שאין ממש בכישוף. הוא אינו אלא הזיה על אודות החיוּת הא-להית העלולה להטות את האמונה ולהדיח אדם מדרך ה'.

רבי עקיבא – "אם בהמה אם איש (יעלה על הר סיני בזמן מתן תורה), לא יחיה". הכישוף הוא מעין פריצת גבולות בין האדם לגילוי האין-סוף בעולם; התקרבות יתר לשורש החיות בבריאה ולגילוי הא-להות. האיסור לעלות על הר סיני בשעת גילוי השכינה הוא הוא שורשו של איסור הכישוף.

בן עזאי – "כל שוכב עם בהמה מות יומת". הכישוף הוא כמו יחסים עם בהמה, קרי התקשרות האדם עם יסודות חיוּת עוצמתיים אך מתוך חילול הקומה הרוחנית והקיומית הייחודית של האדם שנברא בצלם. אמנם יש לאדם להתקשר לשורשי החיות, אבל זאת מתוך עידון, התבוננות, העמקה והתעלות.

רבי יהודה – איסור הכישוף הוא סעיף של איסור "אוב וידעני". ישנם כוחות של טומאה בעולם היונקים משארית החיים שברוחות לאחר המוות. במקום להזדקק אליהם, יש לאדם להתקשר לשורשי החיים הנמצאים בגילוי הא-להות בעולם החי.

תובנה נוספת הוצעה לשורש איסור הכישוף על ידי האמורא רבי יוחנן. לדעתו מעשי כישוף "מכחישין פמליא של מעלה". מפרשי התלמוד נחלקו בהבנת דבריו. יש שסברו שמעשי כישוף הנם "הבל וכזב" וכעבודה זרה עצמה הם באים להכחיש, במשמעות של לסתור, את האמונה בבורא עולם (ראו: רמב"ם, הלכות עכו"ם יב-טז ומורה נבוכים ג, לז). לעומת זאת, יש שסברו שהמכשף פועל פעולה ממשית בעולם המכחישה, במשמעות של מחלישה, את ההשפעה החיובית של המזלות ("פמליה של מעלה") על הבריאה. לפיכך, ראוי שייאסר הכישוף כדי שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו (רמב"ן בפירושו לתורה, דברים יח, ט).


הלכות יצירה

השיטה המפתיעה מבין כולם היא שיטתו של רבי עקיבא. וכי יש להשוות את מעשה הכישוף לפריצת הגבול סביב הר סיני ולאיסור קרבת יתר למקום גילוי השכינה, שמא ימות השואף לקרבת א-להים?!

והנה, בנבכי העריכה בסוגייתנו מחכה לנו הפתעה נוספת. לאחר שהגמרא מתארת שורה של מעשי פלא – ביניהם יצירת עגל כל ערב שבת על ידי רבי חנניא ורבי אושעיא שעסקו בסודות היצירה – חלקם באופן ממשי וחלקם באחיזת עיניים, מובא דיון קצר אך חריג באופיו בין רבי עקיבא לרבי אלעזר בן עזריה. דיון זה מהווה את השיח המגשר בעריכת הסוגיה בין הדיון על הכישוף ובין סיפור מותו של רבי אליעזר, והוא פותח את השער לתובנת העומק שבה.

שני החכמים דנים במכת הצפרדעים במצרים: "רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, ומילאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא – מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל (הלכות) נגעים ואהלות. צפרדע אחת הייתה – שרקה להם והם באו". רבי אלעזר בן עזריה, אחד מגדולי הדרשנים בעצמו, מבקש לשלוח את עמיתו למקום מוגן, שבו וירטואוזיות הדרשה מוגבלת לשפה הממוקדת של ההלכה ולתחום המחייב דיוק יתר של טומאה ומוות. שם יעסוק בחשיפת החיות הא-להית הפלאית בעולם באופן יותר ממושמע.

עורך התלמוד שזר יחד דברים של רבי עקיבא בתחומים שונים לאורך כל הסוגיה, עד כדי רקמה עריכתית עשירה החושפת משהו מעצם סודן של "הלכות היצירה" התלמודיות. מי מסוגל "להרבות צפרדעים" עד אין קץ מהפסוק "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" הכתוב בלשון יחיד?! מי מסוגל לעשות זאת באופן המשקף באופן אותנטי גם את החיות הא-להית שבגבולות חוקי הטבע וגם את החיות הא-להית שבגבולות חוקי הלשון הנבואי-מקראי?

מחד, החכם הדורש הוא מעין מכשף ממותק ומתוקן; הוא עוסק ביסוד הגילוי הא-להי, ובחשיפת שורש חיות העולם הסמוי דרך התבוננות בדברי א-להים שהתגלו בהר סיני. מאידך, המכשף הוא מעין דורש דרשות שלא כהלכה, מי שפורץ את גבולות גילוי החיות ומחלל בשל כך את סוד היש כדי להשתמש בכוחות המתגלים לו לשם שליטה בקיום המנציח את התוהו שבנפש האדם.

על רקע זה מבוררים פרטי סיפור מיתתו של רבי אליעזר המנודה, הנוגעים ליסודות בית המדרש של חכמי המשנה, על כוח החידוש ועוצמת היצירה שבו ועל גבולות הסמכות שעיצבו אותו. יש להאריך, ואין כאן המקום.

סיום המסע המרתק, הבנוי על המשוואה המפתיעה שיצר רבי עקיבא בין הכישוף לבין איסור התקרבות היתר למקום גילוי דבר ה' בהר סיני, עולה בדמות הדרשן עצמו. כאשר למד רבי עקיבא "הלכות קישואים" מרבי אליעזר הוא קלט רק ידע, אך לא הבין לעומק איך מתבצע הכישוף. רק מרבי יהושע הוא למד את סוד הכישוף. נדמה שבכך רומזת הגמרא שאת תורתו של רבי אליעזר - כמי שטען על עצמו שלא אמר דבר שלא שמע מרבו - למד רבי עקיבא, תלמידו הקרוב, ושינן אותה; אך את יכולתו כאחד מחושפי פנימיות התורה והחיות הא-להית שבה, כאחד החכמים המקוריים ביותר בדורות חכמי המשנה, הוא למד דווקא מרבי יהושע. על כן, מציעה הגמרא, המשנה מדגישה שאת הלכות קישואים הוא אמר בשם רבי יהושע.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים  | רשימת תפוצה | הקדשה  | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר