הכל בראש / רפי זברגר

יומא פ ע''ב

הקדמה

נפתח את מאמרנו בדומה לפתיחת המאמר הקודם. למדנו בתחילת הפרק שיעורי אכילה ושתיה האסורים ביום כיפור:
האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו - חייב.
שיעורים של יום כיפור אינם דומים לשאר השיעורים של התורה. שיעור רוב איסורי אכילה הינו בכזית, ושיעור רוב איסורי שתיה הינו ברביעית. ביום כיפור מתחייבים מן התורה רק אם אכלו בשיעור תמר גדולה וגרעינה (כותבת) ושיעור שתיה של מלוא חלל פיו של אדם. נקדים מספר הקדמות:
• למדנו אתמול כי שיעור כותבת של אכילה ביום כיפור נקבעה לפי כמות אוכל ''המיישבת דעתו של אדם''. כלומר, אדם יוצא מגדר עינוי של יום כיפור, רק אם אוכל כשיעור כותבת ובכך מתיישבת דעתו, ולא לאחר שאוכל כזית. כנ''ל אנו לומדים היום לגבי שתיה: שיעור כמלוא לוגמיו הינו השיעור המיישב דעתו של אדם, ומוציא אותו מסטטוס מעונה.
• שיעור האכילה הינו קבוע לכל בני אדם – ככותבת הגסה (תמר וגרעינה), לעומת שעור שתיה שהוא משתנה בין בני אדם – כמלוא לוגמיו, כל אדם לפי גודל מלוא פיו.
• שיעורי אכילה מצטרפים רק אם אכלם בזמן של אכילת פרס. כלומר, אם למשל אכל ככותבת הגסה ביום כיפור, במשך זמן שאדם אוכל חצי כיכר לחם (אכילת פרס – חצי) הרי שהוא מתחייב באכילתו. אך אם אכל שיעור ככותבת בזמן הגדול מהזמן שאדם אוכל חצי כיכר לחם, אין אכילתו מצטרפת לשיעור, ואינו מתחייב מדין תורה.
ייתכן שגם לגבי שתיה יהיה צירוף דומה (רק אם שתה כמלוא לוגמיו, תוך כדי זמן של אכילת חצי כיכר לחם), אם כי לא כולם סוברים כך.
במאמר על הדף הקודם התמקדנו בשיעור כותבת של אכילה, במאמרנו הפעם נתמקד בשני השיעורים של אכילה ושתיה וביחס ביניהם.
 

הנושא

נציג מספר קושיות בנושא שיעורי אכילה ושתיה ביום כיפור, שאת רובן הקשה רבי זירא, ועל כולן ענה אביי, תוך כדי הצגת אותו רעיון:
1. מתקיף לה רבי זירא: מאי שנא אכילה - דכל חד וחד בככותבת, ומאי שנא שתיה דכל חד וחד בדידיה?
מקשה רבי זירא, כיצד ייתכן לומר כי שיעור אכילה הוא קבוע לכל בני האדם, לעומת שיעור שתיה המשתנה בין כל אדם ואדם (כמוסבר בהקדמתנו).
 אמר ליה אביי: קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא. בשתיה - בדידיה מיתבא דעתיה, בדחבריה לא מיתבא דעתיה.
עונה אביי ואומר כי אמנם כך מקובל בידי חכמים שיעור "יישוב דעתו של אדם". באכילה יש שיעור קבוע לכל בני אדם שמיישבת את דעתו, לעומת שתייה, הכמות המיישבת דעתו של אדם תלויה בגודל פיו. אדם שפיו גדול, דעתו מתיישבת רק אם ישתה כמלוא לוגמיו של הפה שלו, וכנ''ל לאדם קטן - תתיישב דעתו כבר אם ישתה כמלוא ללוגמיו של פיו הקטן.
2. מתקיף לה רבי זירא: וכל העולם כולו בככותבת, ועוג מלך הבשן בככותבת?
רבי זירא מתקשה להבין את העיקרון וממשיך להקשות: כיצד ייתכן שאותו שיעור כותבת הגסה, תיישב דעתו של אדם רגיל, וגם דעתו של אדם ענק כמו עוג מלך הבשן?
אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה. מיהו, כולי עלמא - טובא, ועוג מלך הבשן - פורתא.
גם כאן ממשיך אביי לענות על פי אותו עיקרון, אך מוסיף נופך נוסף. אמנם כן, גם דעתו של עוג מלך הבשן מתיישבת כשהוא יאכל שיעור של כותבת הגסה ביום כיפור, אך דעתו ''תתיישב מעט'', לעומת דעתו של אדם רגיל שתתיישב הרבה כשיאכל אוכל בשיעור כתובת הגסה.
3. מתקיף לה רבי זירא: בשר שמן - בככותבת, ולולבי גפנים בככותבת?
"דעתו של רבי זירא עדיין לא התיישבה" עם תירוציו של אביי והוא המשיך להקשות. איך ייתכן להשוות בין מאכלים מסוגים שונים. כיצד כותבת של בשר שמן, המשביע מאוד בני אדם תיישב דעתו של אדם, באותה מידה שכותבת של לולבי גפנים (הירוק הצומח בראשי גפנים לפני שמתקשה), תיישב את דעתו. והרי לולבי גפנים משביעים הרבה פחות מבשר שמן!
אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה. - מיהו, בשר שמן - טובא, לולבי גפנים - פורתא.
עונה אביי תשובה באותו עיקרון: שניהם משביעים, גם בשר שמן וגם לולבי גפנים כבר באכילת שיעור כותבת שלהם. אם כי, בשר שמן מיישב דעתו של אדם ברמה גבוהה, ולולבי גפנים מיישבים את דעתו, אך ברמה פחותה.
4. מתקיף לה רבא: כזית בכדי אכילת פרס, וכותבת בכדי אכילת פרס?
קושיה הבאה היא של רבא: כיצד ניתן לומר כי גם שיעורי כזית לגבי שאר איסורי תורה מחייב אם אכלו במשך זמן של אכילת פרס (כמוסבר בהקדמה), וגם אכילה גדולה יותר של ככותבת תחייב כבר אם אכל בזמן של אכילת פרס. והרי שיעור גדול יותר לכאורה צריך להיות זמן יותר גדול לצירוף. אם כן שואל רבא, מדוע אם אכל במשך זמן ארוך יותר אינו מתחייב מן התורה?
  אמר ליה אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בטפי מהכי - לא מיתבא דעתיה.
  אביי נאמן לתשובותיו ולהגדרת איסור אכילה ביום הכיפורים. מקובל על חכמים, כי רק אם אכל שיעור כותבת בזמן של אכילת פרס מיישבת דעתו של אדם, אם אכל ככותבת בזמן ארוך יותר, אין דעתו של אדם מתיישבת בכך.

מהו המסר

יוצא מתשובותיו של אביי כי ניתן ליישב דעתו של אדם אפילו אם אכל בשיעור לא פרופורציונאלי לממדים של האוכל ולסוג האוכל הנאכל. גם דעתו של עוג מלך הבשן הענק מתיישבת עם אכילה מועטת של כותבת, וגם אכילה של לולבי גפנים מיישבת דעתו של אדם, אם כי צריך שהאכילה תהיה בזמן של אכילת פרס.
נלמד מכאן, כי בניגוד למחשבה הראשונית שלנו, ניתן להשקיט את רעבוננו וליישב את דעתנו גם בשיעורים קטנים וגם במאכלים פחות טובים. הכל בראש!
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]