יישוב הדעת / רפי זברגר

יומא עט ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בפרק את שיעורי אכילה ושתיה האסורים ביום כיפור:
האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו - חייב.
שיעורים של יום כיפור אינם דומים לשאר השיעורים של התורה. שיעור רוב איסורי אכילה הינו בכזית, ושיעור רוב איסורי שתיה הינו ברביעית. ביום כיפור מתחייבים מן התורה רק אם אכלו בשיעור תמר גדולה וגרעינה (כותבת) ושיעור שתיה של מלוא חלל פיו של אדם. במאמר זה נתמקד בחלק מהדיונים לגבי שיעור כותבת לאכילה.
 

הנושא

הגמרא מביאה שתי דעות אמוראים לענין שיעור כותבת הגסה ביום כיפור:
1. אמר רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו - יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה.
רבה (יש גורסים רבא) בשם רב יהודה סובר כי שיעור כותבת הגסה גדול יותר מביצה, ורק שיעור זה של אכילה ''מיישבת דעתו של אדם הרעב", פחות משיעור זה אינו מיישב דעתו. ומכיוון שביום כיפור ישנה מצוות עינוי (ולא נאסרה אכילה ששיעורה בכזית) השיעור המוציא מכלל עינוי הוא רק ככותבת הגסה שהיא גדולה משיעור ביצה
2. רב זביד אמר: כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה.
רב זביד חולק על רב יהודה (עמוד ב') וסובר כי שיעור כותבת הינו פחות מכביצה, [ולא יותר מכביצה כסברתו של רב יהודה]. הגמרא מנסה להוכיח את טענת רב זביד. ההוכחה הראשונה נדחית, נצטט את ההוכחה השניה:
אלא מהכא: עד כמה מזמנין? עד כזית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עד כביצה. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח', ו'). וְאָכַלְתָּ זו אכילה, וְשָׂבָעְתָּ - זו שתיה. ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ - אכילה שיש בה שביעה, ואי זה - זה כביצה.
המשנה במסכת ברכות (מ''ה.) דנה לעניין חיוב זימון הנובע מהפסוק בפרשת עקב המהווה מקור לברכת המזון מן התורה. רבי מאיר מפריד בין המילה ''ואכלת'' למילה ''ושבעת'', ומייחס למילה ושבעת את עניין השתיה. ממילא יוצא כי אכילה המחייבת בברכת המזון (ובזימון) הינה אכילה כמו רוב אכילות בתורה שהיא בשיעור כזית.
לעומתו, רבי יהודה ''מחבר'' את שתי המילים וסובר כי אכילה המחייבת בברכת המזון (ובזימון) אינה אלא אכילה שיש בה שביעה, ואדם שבע רק כשהוא אוכל שיעור ביצה. ועתה מגיעים לשלב ההוכחה לשיטת רב זביד ממשנה זו:
ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה - השתא כביצה שבועי משבעא, דעתא לא מיתבא? אלא לאו שמע מינה: כותבת הגסה שאמרו פחות מכביצה, כביצה - משבעא, ככותבת - מיתבא דעתיה.
לא יתכן, אומר רבי יהודה שכותבת תהיה יותר משיעור ביצה כדעתו של רב יהודה (רבי יהודה התנא כמובן אינו מתייחס לדעת אמורא רב יהודה אלא לתוכן הדברים). שהרי אם אכילת כשיעור ביצה משביעה, היא בוודאי מיישבת דעתו של אדם (שזהו כנראה שלב לפני השביעה). ולכן אין ברירה אלא לומר כי כותבת הינה שיעור הקטן מביצה, והאוכל בשיעור זה מיישב את דעתו אך עדיין אינו שבע, והאוכל כביצה שהוא שיעור גדול יותר גם שבע בנוסף לכך שדעתו מתיישבת עליו.
שתי השיטות לעיל מדברות על ''יישוב הדעת'' של האדם האוכל ביום הכיפורים. מחלוקתם אינה אלא בשיעור יישוב הדעת. כמה אדם צריך לאכול כדי שתתיישב דעתו. לדעת רב יהודה האמורא צריך לאכול יותר מכביצה, ולדעתו של רבי יהודה התנא מספיקה אכילה פחותה מכביצה כדי ליישב דעתו של אדם. 
 

מהו המסר

שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח (ברכות נ''ז:) אדם השומע קול זמר משובח, או רואה מראה משובב נפש או מריח ריח מעולה – "מתיישבת דעתו".
המשנה במסכת אבות (פרק ו' משנה ה') מציינת כי יישוב הדעת הוא אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם.
כדי ''לקנות'' את התורה יש צורך בשלווה, בשקט וברוגע. יש צורך ביישוב הדעת.
אנו רואים כי יישוב הדעת הינה תכונה חשובה אשר יכולה להביא את האדם לדברים טובים ולהשיב את נפשו ודעתו.
לחילופין, חוסר יישוב הדעת עלול להביא לתוצאות לא טובות, לבלבול בדעות, ולחוסר שקט נפשי בעשייה יומיומית.
מכאן נלמד כי חלק מיעדינו בחיים היא להביא אותנו ואת משפחתנו ליישוב הדעת. לסבלנות ולסובלנות. לאיפוק ואיזון נפשי. לנעימות ולסימפטיה כלפי אחרים, וגם כלפי עצמנו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]