רחיצה ומעלותיה / רפי זברגר

יומא עז ע''א

הקדמה

בתחילתה של המשנה בריש הפרק האחרון (דף ע''ג:) נכתב על מצוות עינוי ביום כיפור:
יום הכפורים אסור באכילה, ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה
היום נעסוק במקור השני להגדרת רחיצה כעינוי. (בדף הקודם למדנו מקור נוסף)..
 

הנושא

ואי בעית אימא: רחיצה דאיקרי ענוי מנא לן - מהכא, דכתיב (מלכים א' ב', כ''ו): וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי:
אביתר הכהן היה שותף למרד אדוניהו, אשר חתר תחת דוד אביו כנגד המלכת שלמה (אחיו). לכן, קרא שלמה לאביתר ''בן מות'', שלכאורה מגיעה לו מיתה. אך נאמנותנו לדוד אביו, בימי מרד אבשלום בנו, ונשיאת ארון ברית ה' ביחד עם דוד, כמו גם השתתפותו בתעניות של דוד, "העניקה לו נקודות זכות'' שהצילו אותו מידיו של שלמה.
ביחס לתעניות דוד ואביתר, ביחד עם אנשי דוד מסופר:
וכתיב ביה בדוד (שמואל ב' י''ז, כ''ט): וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר: רעב - מלחם וצמא - ממים. עיף ממאי - לאו מרחיצה? -
התעניות של דוד עם אביתר הכהן התאפיינו בשלושה מרכיבים: רעב מלחם, צמא ממים, ועייפות – לכאורה מרחיצה.
וזו ההוכחה כי עינוי כולל גם הימנעות מרחיצה, כנאמר במשנתנו.
ודילמא מנעילת הסנדל?
מקשה הגמרא: אולי עייפות אינה אלא הימנעות מנעילת סנדל ולא מרחיצה, ואז אין לנו הוכחה כי עינוי כולל רחיצה.
אלא אמר רבי יצחקי: מהכא (משלי כ''ה, כ''ה): מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק:
דוחה הגמרא את הדחיה, ומוכיחה מפסוק במשלי כי עייפות אינה אלא מרחיצה – מים קרים (רחיצה) על נפש עייפה.
ודילמא משתיה?
מנסה הגמרא לדחות את ההוכחה, בטענה כי אולי גם בפסוק זה עייפות אינה אלא צימאון למים, והמים הקרים אינה רחיצה אלא שתייה, ושוב יורדת ההוכחה מהפסוק בספר שמואל.
בשלב זה ניתן להסביר בפסוק בשמואל (המפרטת גם צמא וגם עייפות) כי עייפות שם הינה צמא חזק מאוד למים, וה''צמא'' הינה "צימאון רגיל" למים שאינו ''גורם לעייפות'' (תוספות ישנים).
מי כתיב בנפש עיפה, עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כתיב.
הגמרא דוחה את הדחיה, ומוכיחה מן המילים בפסוק במשלי ''על נפש עייפה'', ולא כתוב ''בנפש עייפה'', כי משתמע שמדובר ברחיצה חיצונית, הנעשית על הגוף ולא שתיית מים בתוך הגוף.

 
מהו המסר

למדנו היום את ההוכחה כי רחיצה יכולה לענג את האדם המתרחץ, והימנעות מרחיצה מהווה מרכיב בעינוי.
רחיצה במקלחת, מעבר היותה מרעננת ומענגת, יש לה גם מעלות בריאותיות. רחצה במים קרים גורמת להאצה בחילוף חומרים, ''השפעה אנטי פסיכוטית" (בדומה לטיפול בהלם חשמלי..), הקלה בכיווץ שרירים ועוד. רחצה במים חמים במשך כשעה יכולה לגרום להורדת פעימות הלב והורדת לחץ דם ועוד.
נעיין מעט בהלכה ט''ז מפרק ד' בהלכות דעות ברמב''ם העוסק בענייני רחיצה:
… ולא יכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב אלא כשיתחיל המזון להתעכל, ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן. וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן, ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו ולא יאריך במרחץ, אלא כשיזיע ויפרך גופו, ישתטף ויצא...
מתוך דיני עינוי יום כיפור הפלגנו ללמוד גם על הזהירות שיש לנהוג ברחיצה ועל מעלותיה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]