מהי גישת התורה לסיגופים?
הרב דב קדרון
יומא עד ע"א
ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים לגבי חמשת האיסורים של יום הכפורים:
לכל הדעות אכילה ושתיה אסורים מן התורה. לגבי האיסורים האחרים יש מחלוקת האם הם אסורים מן התורה או מדרבנן, וגם בדעת הרמב"ם יש מחלוקת האם הכל אסור מן התורה או רק אכילה ושתיה.
המחלוקת היא בעצם לגבי ההגדרה של "עינוי נפש" על פי התורה. לפי דעה אחת "עינוי נפש" הוא רק מניעת אכילה ושתיה, שהם צרכי הגוף הבסיסיים והחשובים ביותר שנכנסים לתוך הגוף וזנים ומחיים אותו, אולם מניעה של צרכי הגוף החיצוניים אינה נחשבת ל"עינוי נפש", ולכן היא אסורה רק מדרבנן. לעומת זאת לפי הדעה השניה גם מניעת צרכי הגוף החיצוניים נחשבת לעינוי נפש מן התורה.
לכל הדעות התורה וגם חכמים לא מחייבים אדם לעשות מעשה אקטיבי של עינוי, כמו לשבת בשמש או בקור. מכאן למד רבי יצחק ניסנבוים זצ"ל (הגות לב, מובא בלקט ביאורי אגדות) מהי גישת התורה לסיגופים ועינויים: "עינוי הנפש היותר גדול בתורת ישראל היא התענית ולא יותר, וגם הוא נוהג רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים. עינוי זה הוא רק בשב ואל תעשה... אסור לסגף את גופו בעינויים שונים. המתרגל ליסורי גוו הוא, משום "מצווה", יתרגל גם ליסורי גוום של אחרים. כל מי שאיננו מרחם על עצמו - לא ירחם גם על אחרים, וכל מי שייסר את גופו בשביל הצלת נפשו – יתאכזר ויענה גם אחרים".
