זהירות באונאת דברים / רפי זברגר

יומא עא ע''א

הקדמה

סוף המשנה בדף ע. מתארת את סיום עבודת כהן גדול ביום הכיפורים:
וקדש ידיו ורגליו ופשט, הביאו לו בגדי עצמו ולבש.
לאחר הטבילה החמישית לבש שוב את בגדי כהן הגדול של כל השנה (שמונה בגדים) וסיים את העבודה בהקטרת הקטורת על מזבח הזהב (לא כמו הקטורת של יום כיפור הנעשית בתוך קודש הקודשים) ובהטבת הנרות. לאחר סיום עבודות אלו, קידש שוב ידיו ורגליו לכבוד פשיטת הבגדים, ואז הביאו לו את בגדיו האישיים ולבשם.
ומלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.
מרוב השמחה על כפרת העוונות ביום הכיפורים, ליוו אנשים שהיו מחוץ לעזרה, את כהן הגדול בלכתו לביתו. וגם הוא היה שמח מאוד, והנהיג עצמו כמו יום טוב ועשה סעודה לאות תודה והוקרה לכך שיצא מבלי פגע ובשלום מבית קודשי הקודשים.
 

הנושא

מצטטת הגמרא ברייתא המתארת את סיום של עבודת כהן גדול באחד מימי יום הכיפורים בתקופת בית שני.
תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה.
כמתואר במשנה, אנשים שהיו באזור ליוו את הכהן הגדול בדרך לביתו, כפי שלמדנו במשנה.
כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון - שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון.
תוך כדי ליווי הכהן הגדול ראו המלווים את שמעיה ואבטליון, שהיו נשיא סנהדרין (שמעיה) ואב בית הדין (אבטליון) , שני גדולי הדור. עזבו את ליווי הכהן הגדול, כפי ההלכה הקובעת כי"תלמיד חכם גדול מכהן גדול עם הארץ" (יורחב בהמשך), והלכו אחרי שמעיה ואבטליון.
לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם!
בסוף, הלכו שמעיה ואבטליון אל הכהן הגדול, כדי לקבל ממנו רשות ללכת לביתם, כפירושו של רש''י. אמר להם הכהן הגדול בזלזול: ''ילכו בני עממים לשלום''. הכהן הגדול חש עלבון על כך שעזבו אותו והלכו ללוות את החכמים, ולכן ביזה אותם על ידי שהזכיר להם כי הם גרים, ומקורם הוא ''בבני עממין'' (גויים).
אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם - דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם - דלא עביד עובדא דאהרן.
ענו לו שמעיה ואבטליון באותו מטבע לשון, ואמרו לו בלשון צינית: ילכו בני עממין לשלום (אנחנו שמעיה ואבטליון) שנוהגים כדרכי אהרון הכהן, אשר היה אוהב שלום ורודף שלום, ולא יילך בן אהרן (אתה הכהן הגדול) לשלום, שלא נוהג כדרכו של אהרן, אינו רודף שלום, ואף עובר על איסור אונאת דברים. שהרי מדין אונאת דברים אין להזכיר לגר ''את מעשה אבותיו'', ולבייש אותו בכך.
 

מהו המסר

סיפור זה עוסק בתקופת סוף בית שני, בה כיהנו שמעיה ואבטליון בתפקידים החשובים ביותר בעם ישראל. הם היו רבותיו של הלל הזקן, נשיא סנהדרין אשר ממנו צמחה שושלת ארוכה של נשיאי סנהדרין במשך מאות שנים.
כפי שלמדנו לעיל במסכת, בתקופה זו היו כוהנים גדולים שקנו את משרתם בכסף ולא כיבדו את תפקידם. כנראה זהו הרקע לדו שיח קצר זה בין הכהן הגדול שיצא בשלום מבית קודשי הקודשים לשני גדולי הדור. בכל מקרה, אנו רואים כי הכהן הגדול אינו חוסך מלקנטר את גדולי הדור, ואף עובר על איסור דאורייתא מפורש של אונאת דברים. אין ספק שהכהן הגדול הרגיש לא בנוח, בלשון המעטה, שהציבור עוזב אותו והולך ללוות את שני גדולי הדור, אך מכאן ועד להעליב את גדולי הדור, לביישם ולעבור על איסורי דאורייתא המרחק גדול. הם מצידם ביקשו לכבדו ולכן הגיעו אליו כדי לקבל ממנו רשות ללכת לביתם, אך לאחר שהוא עלב אותם ברבים, הם הוכיחו אותו על כי לא נהג בהם כבוד, ועבר על איסור אונאת דברים.
כפי שלמדנו במסר של הדף הקודם, כמה חשובה שמירה על כבוד אנשים ובוודאי על חכמים, שלא נדבר על גדולי הדור.
גם אם אדם נפגע ואף נעלב, כפי שאמנם קרה לכהן הגדול באותה שנה, יש להישמר מאוד מאוד בכבודם של אנשים, ובעיקר על כבודם של תלמיד חכמים.
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]