יש לו פת בסלו / רפי זברגר

יומא סז ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה המתחילה בשלהי הדף הקודם וממשיכה ברובה בתחילת הדף שלנו:
מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה.
הכינו מבעוד יום סוכות בתוואי של הליכת שעיר משתלח מן המקדש ועד הצוק במדבר, כדי ללוות את איש עיתי, המשלח שלקח את השעיר. המלווים הראשונים, אשר ליוו את המשלח עד לסוכה הראשונה היו מחשובי ירושלים.
עשר סוכות מירושלים ועד צוק תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל.
מציינת המשנה כי היו עשר סוכות במהלך זה, כאשר המרחק הכולל היה שנים עשר מיל (90/7.5).
בין כל סוכה וסוכה היה מרחק מיל, וגם עד הסוכה הראשונה היה מרחק של מיל, ומהסוכה האחרונה ועד הצוק היה מרחק של שני מילין. סך הכל אחד עשר מקטעים של הליכה.
על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים.
אנשים ישבו לפני יום כיפור בכל הסוכות אלו, וכשהגיע השליח לסוכה היו מנסים לעודד אותו ואומרים לו שיש מים ומזון למקרה שכשל כוחו, למרות חובת הצום באותו יום. נרחיב בהמשך את התייחסות הגמרא לנושא.
ומלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרון שבהן שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.
מכיוון שבין כל סוכה וסוכה היה מרחק מיל (וגם בין ירושלים לסוכה הראשונה), השווה לאלפיים אמה שהוא תחום שבת, אנשי כל סוכה היו מלווים את המשלח עם השעיר עד לסוכה הבאה. אנשי הסוכה האחרונה היו מלווים אותו מרחק מיל (תחום שבת) ועומדים, ומשם היו רואים את המשלח הולך עוד מיל נוסף עד צוק ואת כל אשר עשה שם.
מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו. ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים.
המשלח היה חותך את הלשון של זהורית שהיה קשור על השעיר לשנים. מחצית היה קושר בסלע וחצי היה בין קרני השעיר. ולאחר מכן דחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתפרק לאברים אברים במהלך נפילתו זו.
בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך.
למרות שהמרחק בין הצוק לסוכה האחרונה היה שני מילין, שהם ארבעת אלפים אמה, מרחק הגדול מתחום שבת (אלפיים אמה) התירו למשלח לחזור לסוכה האחרונה. היתר זה מתבסס לפירוש רש''י, על שני מרכיבים:
1. מפני שהיה מעונה וחלש.
2. חשש להישאר יחידי באזור הצוק.
ומאימתי מטמא בגדים - משיצא חוץ לחומת ירושלים, רבי שמעון אומר: משעת דחייתו לצוק.
כתוב בתורה (פסוק כ''ו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה: משמע שהמשלח את השעיר ובגדיו נטמאים. מציינת המשנה כי עיתוי תחילת הטומאה נמצא במחלוקת תנאים. תנא קמא סובר כי משעת יציאתו מחומות ירושלים - הוא ובגדיו נטמאים, ורבי שמעון חולק וסובר כי רק משעת דחיפת השעיר מן הצוק - הוא ובגדיו נטמאים.
 

הנושא

הגמרא מרחיבה על הצעת המים והמזון של אנשי הסוכות למשלח את השעיר:
תנא: מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
הברייתא מציינת כי מבחינה היסטורית אף פעם לא היו צריכים להגיע לכך שהמשלח את השעיר יאכל או ישתה מן האוכל והשתיה שהכינו לו בסוכות. אם כן, מדוע בכל אופן הציעו לו לאכול ולשתות? עונה התנא בברייתא כי ''אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, לאדם שאין לו פת בסלו". כלומר, הידיעה כי יש לו אפשרות לאכול ולשתות אם יזדקק לכך, היא נותנת לו כוחות ואנרגיות להמשיך במשימה, גם אם אינו אוכל ושותה בפועל.
 

מהו המסר

כלל של ''אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו'' מיושם בהלכה במקומות נוספים.
 נציין דוגמא אחת: ישנה הלכה הכתובה במסכת כתובות (ס''א:) הקובעת כי אדם המדיר את אשתו מתשמיש המטה יותר משבוע חייב לגרשה (לשיטת בית הלל אשר נקבעה להלכה). מקשה שם הגמרא (ס''ב:): והלא ספן העובד בים מותר להיעדר מאשתו עד חצי שנה, ומדוע אנו מחייבים את המדיר את אשתו לגרשה, כבר לאחר שבוע.
עונה הגמרא שם, כי ''אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו''. אשת הספן יודעת שיש לה בעל, הגם שהוא נמצא רחוק ממנה ויחזור רק בעוד חודשים ארוכים – זוהי "פת בסלה של האשה".
לעומתה, אדם המדיר את אשתו מתשמיש המטה – היא מרגישה מיד את דחיית בעלה ממנה, ודומה הדבר כמו "פת שאינו נמצא בסל שלה", ולכן חייב לגרשה.
הפסיכולוגיה החשובה הזאת קיימת בתחומים שונים בחיים, ומלמדת אותנו עד כמה חשובה ''תחושה של קיימות'' גם אם בפועל הקיימות הזאת אינה בנמצא.
נציג דוגמא מהחיים: ילד היודע כי ''יש לו פת בסלו'' ומשפחתו עומדת מאחוריו, גם אם הוא נמצא אלפי מיל רחוק מהם, הרי שהוא מרגיש הרגשת קיימות ושייכות. לעומתו, ילד אשר ''אין פת בסלו'', מרגיש ניכור וחוסר שייכות למשפחה הקרובה אליו, גם אם הוא נמצא קרוב אליהם, הרי שתחושותיו והרגשותיו קשות מנשוא.
נשתדל לתת לאנשים הקרובים אלינו והסובבים אותנו, הרגשה ותחושה, כי אנו נמצאים ועומדים לרשותם ונכונים תמיד לסייע להם. זאת כדי שיחושו כי "יש להם פת בסל", ומכוחו הם יכולים להיות בטוחים, רגועים ושלווים.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]