|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
הפלה מלאכותית
במסגרת הדיון על מצוות בני נח נאמר בגמרא כך:
1. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד ב
אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין. מנהני מילי? אמר רב יהודה: דאמר קרא "אך את דמכם לנפשתיכם אדרש" - אפילו בדיין אחד, "מיד כל חיה" - אפילו שלא בהתראה, "אדרשנו ומיד האדם" - אפילו בעד אחד, "מיד איש" - ולא מיד אשה, "אחיו" - אפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין. מאי טעמיה דרבי ישמעאל? - דכתיב "שפך דם האדם באדם דמו ישפך", איזהו אדם שהוא באדם? - הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.
בדרך כלל הדין הוא שבני נח חייבים בפחות מצוות מאשר בני ישראל. אבל לגבי העונש שלהם המצב הוא שונה. בן נח נהרג גם אם יש רק עד אחד שראה אותו עובר את העבירה, והוא אינו צריך בית דין של 23 דיינים, וגם לא התראה (אולי הסברא היא ששבע מצוות בני נח הן מצוות שאנשים אמורים להבין אותם לבד ולא צריכים התראה לשם כך), וגם לגבי העדים יש כל מיני קולות, כאמור. אבל לגבי העוברים משמע שיש הבדל בין הגויים לבין בני ישראל. משום ר' ישמעאל אמרו שבן נח חייב מיתה על הריגת עוברים. לגבי הדין שלנו, כפי שנראה להלן, ודאי שמי שמפיל עובר אינו חייב מיתה כי הוא לא נחשב אדם עד שיצא ראשו ורובו (בניגוד לדת הקתולית, להבדיל, שאדם נקרא חי גם לפני שהוא נולד).
המקור לדין זה נמצא במשנה במסכת אהלות:
2. משנה מסכת אהלות פרק ז משנה ו
האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו - אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש.
מה ההבדל בין תינוק שכבר יצא לאויר העולם, שאז אנו אומרים שאין דוחים נפש מפני נפש, לבין תינוק שטרם נולד, שאז אומרים שמותר להוציאו איברים איברים? התשובה היא, לכאורה, שכל עוד הוא לא נולד הוא אינו אדם חי, ולכן החיים שלה קודמים לחייו. ואולם, גם לאחר שהוא נולד היה סברא לומר שיהיה מותר להרגו מדין רודף, אבל את זה דוחה הגמרא בכך שהוא אינו רודף, אלא מן השמים רודפים:
3. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב
אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.
רואים אנו, אם כן, שיש הבדל בין עובר שטרם יצא רובו לבין עובר שיצא רובו. אבל לגבי בני נח ראינו שהם נהרגים גם על הריגת עוברים! וכאן עולה השאלה: האם יכול להיות שישנו דבר שמותר לבני ישראל ואסור לבני נח? גם את העניין הזה למדנו השבוע:
4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נט עמוד א
אמר מר: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. אדרבה, מדנשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח! - מדאיתני עבודה זרה בסיני, ואשכחן דענש נכרי עילווה - שמע מינה לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. אדרבה, מדלא נישנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל! - ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור.
האם הכלל הזה תמיד נכון? לכאורה, מלבד עניין העוברים שאנו עוסקים בו, ישנה גמרא נוספת שלמדנו השבוע בדף היומי שסותרת קביעה זו:
5. תלמוד בבלי סנהדרין נח, ב
ואמר ריש לקיש: נכרי ששבת - חייב מיתה, שנאמר "ויום ולילה לא ישבתו". ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת. - וליחשבה גבי שבע מצות! - כי קא חשיב - שב ואל תעשה, קום עשה - לא קא חשיב.
כלומר שגוי ששובת ממלאכה בשבת חייב מיתה, למרות שיהודי דוקא מצווה לעשות כן. יתרה מזו: גם אם הוא ישבות ממלאכה בכל יום אחר הדין כן! האם אין זה עומד בסתירה לקביעה שראינו שאין שום דבר שלישראל מותר ולגוי זו מצוה? מסבירים התוספות כך:
6. תוספות מסכת סנהדרין דף נט עמוד א
ליכא מידעם דלישראל שרי - בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי - העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה, אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל, מ"מ יש עליו מצות שביתת שבת. ועל העוברים, דעובד כוכבים חייב וישראל פטור, אע"ג דפטור מ"מ לא שרי. מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החיה פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה"ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי"ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל, ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי.
שני תירוצים, אם כן, יש בתוספות לשאלה זו: לפי התירוץ הראשון גם ליהודי אסור להרוג עובר, ולכן זה לא בגדר של דבר שלישראל מותר ולגוי אסור. לפי התירוץ השני אולי גם לגוי במקרה הזה זה יהיה מותר משום שזו מצוה של פיקוח נפש.
בזוהר הקדוש מאוד החמירו בנושא של הריגת העוברים:
7. זוהר פרשת שמות דף ג עמוד ב
מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה, אית מאן דקטיל ב"נ והאי קטיל בנוי, תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע וקודשא בריך הוא אסתלק מעלמא וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא, ואלין אינון קטיל בנוי סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא ב"נ ווי ליה טב ליה דלא יתברי בעלמא, זכאין אינון ישראל דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה, דאף על גב דגזרה אתגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא במעהא דאתתא כ"ש לבתר, ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא
תרגום: מי שהורג בניו, אותם עוברים, שמתעברת אשתו וגורם להריגתם במעיה סותר את בניינו של הקב"ה ואת אומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג את בניו. שלוש רעות הוא עושה וכל העולם אינו יכול לסבול, ועל זה העולם מתמוטט לאט לאט ולא נודע. והקב"ה מסתלק מהעולם, וחֶרֶב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ההורגים את בניהם סותרים את בניינו של הקב"ה, דוחקים את השכינה שהולכת ומשוטטת בעולם ולא מוצאת מנוחה, ועל אלו רוח הקודש בוכה והעולם נידון בכל הדינים האלו. אוי לאותו אדם, אוי לו. טוב לו שלא נברא בעולם. זכאים הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים נשמרו מכל שלושת הדברים האלו: מנידה, ומבת אל נכר ומלהרוג את זרעם, והשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה, שאף על פי שנגזרה הגזירה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לא נמצא ביניהם מי שהרג עובר במעי אשתו, כל שכן אחר כך, ובזכות זה יצאו ישראל מהגלות.
הטרמינולוגיה שהזוהר משתמש בה דומה מאוד לרצח. זה נקרא הורג את בניו, והזוהר משוה בין הורג עוברים להורג ילדים, אם כי גם הזוהר מודה שהריגת עוברים קלה יותר מרצח, שהרי הוא כותב שלא נמצא מי שהרג עובר לפני הלידה וכל שכן לאחר הלידה. ואולם, הרמב"ם כותב שהסיבה שמותר להרוג את העובר במעי אמו אינה בגלל פיקוח נפש של האם שדוחה את האיסור של הריגת העובר, אלא בגלל שהעובר מוגדר כרודף:
8. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט
הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
בשו"ת נודע ביהודה הקשה הרב לנדא שתי שאלות על פסק זה של הרמב"ם:
א. מדוע נדחק הרמב"ם לומר שמותר להרוג את העובר בגלל שהוא רודף? הרי אין בהריגת עובר משום איסור רציחה!?
ב. מדוע אחרי שיצא לאויר העולם אומרים שאין הוא רודף מכיון שזה דרך העולם, ואילו לפני כן אין אומרים כן?
על השאלה הראשונה עונה הנודע ביהודה, אבל לגבי השאלה השניה הוא נשאר בצריך עיון. וכך כתב הנודע ביהודה:
9. נודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) מהדורה תנינא חו"מ סי' נט
ומה שתמה על הרמב"ם פ"א מרוצח הלכה ט' שכתב במקשה לילד שחותכין העובר הטעם מפני שהוא כרודף ותיפוק ליה שאפילו אינו רודף הורגין אותו שאין חייבים על הריגתו להציל את אמו שחייבין על הריגתה. אני תמה על תמיהתו ואטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם זה לא שמענו מעולם.
...ומה שקשה על דברי הרמב"ם שחישב הולד קודם שהוציא ראשו כרודף ואחר שהוציא ראשו אינו חושבו לרודף לפי שהוא טבעו של עולם. והדבר תמוה שהרי גם קודם שהוציא ראשו הוא טבעו של עולם, הנה אכתי לא נתברר לי דבר ברור בזה ולתרץ בדוחק כבר דברו הדורות הקודמים.
אך הרב ולדנברג השתמש בתשובה הראשונה של הנו"ב כדי לענות גם על השאלה השניה:
10. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ישראל) חלק ט סימן נא פרק ג
ולא אבין לענ"ד מדוע שאיסתגר הנודע ביהודה בישוב הקושיה השניה, הא הרי בישובו הקושיה הראשונה הדגיש בעצמו בדבריו לכתוב שבכתוב הרמב"ם בלשון שהוא כרודף כונתו שאינו רודף ממש אלא מיחשב רק כקצת רודף וא"כ בזה כרוך גם החילוק בין לפני שיצא לבין אחר שיצא דלאחר שיצא לאויר העולם מכיון שדינו כאדם שלם לא מהני תו מה שהוא רק מקצת רודף שיתירו עי"כ דמו להרגו משום כך אלא מביטים אז על הגורם העיקרי שלא הוא זה אלא משמיא הוא דקרדפי לה, וטבעו של עולם הוא זה.
מכל המקורות הללו היה נראה פשוט שאמנם אין איסור הריגת העוברים כמו רצח לכל דבר, אך בכל זאת אין זה מותר לכתחילה לעשות כן. המקור המפתיע ביותר בעניין זה נמצא בתוספות, שממנו מוכח שמותר גם לכתחילה להרוג עוברים. התוספות עוסקים בדברי הגמרא שמותר לחתוך את העובר אם הוא מסכן את אמו:
11. תוספות מסכת נדה דף מד עמוד ב
וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:)? וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב.
התוספות כותבים פעמיים – גם בשאלתם וגם בתשובה שמותר להרוג את העובר, ולא כתוב שההורגו פטור, כפי שכתוב לגבי הגוסס 'ההורגו פטור'. האם ניתן ללמוד מכאן שמותר להרוג עוברים? האגרות משה טוען שיש כאן טעות סופר בתוספות:
12. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חלק חו"מ ב סימן סט
ואין לטעות מלשון התוס' נדה דף מ"ד ע"א ד"ה איהו שכתבו שני פעמים לשון מותר להרגו... דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס את"ל דפטור ההורגו בבטן... והוא טעות סופר הניכר דהא מסקי להביא ראיה מגוסס בידי אדם דההורגו פטור ומחללין עליו את השבת כדאמר בפ"ב דיומא דף פ"ד ע"ב דאין מהלכין בפ"נ אחרי הרוב, ואיך שייך להביא ראיה מגוסס שהוא אסור באיסור רציחה לעובר אם נימא שהוא מותר שג"כ יהיו מחללין עליו את השבת? אלא מוכרחין לומר שהוא ט"ס ובעובר הוא אסור אך שפטור, דלכן איכא ראיה דעל מי שליכא חיוב מיתה לההורגו מחללין את השבת. וגם בלא זה אם היה מותר להורגו איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו שבת, וכי חלול שבת תלוי ברצונו של האדם דאם ירצה לא יציל וגם יהרגהו בידים, ואם ירצה לקיימו יהיה רשאי גם לחלל שבת, שליכא ענין כזה כלל דכל חלול שבת המותר להצלת נפש הוא חיוב ולא רשות.
הרב יאיר בכרך נשאל האם אשה שהרתה לזנונים יכולה להפיל את עוברה כדי שלא ייוולד ילד ממזר. וכך כותב ה'חוות יאיר':
13. שו"ת חוות יאיר (הרב יאיר חיים בכרך, המאה ה-17, גרמניה) סימן לא
ועל דבר שאלתך אשת איש שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרטה ונתנה קולה בבכי גם יום גם לילה אל תתני פוגת בת עינה רק הורידה כנחל דמעה והטיחה ראשה בכותל עד כי זוב דמה מראשה והגידה לבעלה וגם בקשה מחכם שיסדרו לה תשובה וככל אשר יושת עלי' תעשה. רק כאשר חששה שנתעברה ממנו באשר מאז שנעשה המעשה פסק וסתה אשר היה לה תמידין כסדרן בהיותה תחת בעלה כמה שנים הלכה אל חכם ושאלה לו אם רשאית לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה ובקשת דעתי בזה. הקשית לשאול שאלה כזו... שהרי לא נפלאת היא ממך דדין ממזר לכל דבר כדין ישראל כשר וראוי להיות דיין הגדול בח"ל רק שאסור לבא בקהל ולישב בסנהדרין וכבר שנינו דלענין לפדותו ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה רק שמהרי"ל כתב שאין מבקשים עליו רחמים לומר קיים את הילד הזה בעת שמלין אותו דודאי לא ניחא לן ובכה"ג כתבו התוס' בשם ר"ת גיטין מ"א דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל ואין מזה ראיה להתיר הקלקול בפועל. ואחשבה כי עיקר שאלתך כללית אם יש עון איבוד נפש בזה אחר שנתעברה לקלקל העובר ולהמיתו ולהפילו ובזה היה אפשר לחלק כמה חילוקים אם כבר עברו ארבעים יום דמקמי הכי מיא בעלמא ננהו כמבואר בפ' המפלת ובפ"ק דכריתות או אם כבר עברו על הריונה ג' חדשים שהוא זמן הכרת העובר וזמן הבחנה או אם הרגישה בבטנה תנועת העובר המאוחר קצת אחר ג' חדשים ובפרט בנקיבה מ"מ אין זה מבוקשינו לדון מדעת נוטה וסברת הכרס רק ע"פ דין תורה...
בסופו של דבר הסכימו כל הפוסקים שיש איסור להרוג עוברים, אך לא ברור מהי הסיבה לאסור. סיבות שונות הובאו בפוסקים: יש שאמרו שזה רק איסור מדרבנן. יש שכתבו שזהו איסור מן התורה כמו הוצאת זרע לבטלה:
14. שו"ת חוות יאיר סימן לא
דודאי אסור לכתחילה דלא עדיף מ'נחמים באלים שוחטי הילדים' (ישעיהו נז, ה) והפליגו באיסור הוצאת ש"ז לבטלה והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש.
הפסוק שאליו מתכוון החוות יאיר הוא הפסוק בישעיהו:
15. ישעיהו פרק נז, פסוקים ד-ה
עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים:
חז"ל מסבירים שהמלים 'הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן' הן מלשון להתחמם, כלומר שהכוונה למוציאים שכבת זרע לבטלה. וכך אמרה הברייתא:
16. מסכת כלה פרק א הלכה יח
ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש, שנאמר "שוחטי הילדים בנחלים". אל תקרי 'שוחטי' אלא 'סוחטי'. וחכמים אומרים כאילו עובד עבודה זרה.
אבל יש שכתבו שהריגת עוברים היא הרבה יותר חמורה מהוצאת זרע לבטלה. כפי שראינו בזוהר, נכתבו על כך דברים חמורים מאוד. יתרה מזו: יש שכתבו שיש בהריגת עוברים גם איסור של רציחה ממש, כפי שסובר ר' משה פיינשטיין:
17. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חושן משפט חלק ב סימן סט
ולכן לדינא בין לתוס' בין להרמב"ם ואף לרש"י איכא איסור רציחה מלא תרצח גם על עובר ורק שפטור ההורגו ממיתה, ואסור להורגו אף לפקוח נפש דכל אינשי ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר ולא בשביל שום צורך דהאם שזה אסור בפשיטות. ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר, אף שלענין חלול שבת וכל האיסורין היו מחללין והיו עוברין במדת חשש שאמרו דהא גם בשביל ספק קטן וספק ספיקא מחללין, מ"מ להרוג את העובר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף, וגם פשוט שאין חלוק לפ"ז בין הולדות, דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת תיי - סקס אפילו כשנודע ע"י הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה אסור כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם.
ואולם, היעב"ץ, כשנשאל על אשה שזינתה ורוצה להפיל, כתב דברים מפתיעים מאוד:
18. שו"ת שאילת יעבץ (ר' יעקב עמדין, המאה ה-18, גרמניה) חלק א סימן מג
תשובה בס' חות יאיר מצאתי שנשאל הרב על אשת איש הרה לזנונים. ואחר המעשה נתחרטה כו' אם רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולל אשר בקרבה...
ואני הצעיר אומר לענ"ד חילוק גדול יש בדבר, ויש לדון השואל ההוא לזכות שבדקדוק ובכיון שאל שאלתו באשת איש, אף אם אולי מעשה שהיה לא כך היה, נכון לומר עליו שאלת החכם חצי תשובה, דבפנויה וכ"ש בנשואה מעוברת מבעלה, לא קמיבעיא ליה, דודאי ולד הוא, כי איך שיהיה אף שאין חייבין עליו ודאי איסורא איכא מיהת, מכמה טעמים שקצת מהם באו בדברי הרב בתשובתו הנז' ...
אמנם נדון השואל באשת איש שזנתה שאלה הגונה היא. וקרוב בעיני להתירה אם הייתי כדאי. כי נ"ל שיש מקום להקל כיון שניאפה זאת ודם בידיה. מעתה בת קטלא היא מדין תורה. אף שאין דמה מסור בידינו להורגה. מכל מקום חייבת מיתה בדין שמים. מאחר שעשתה במזיד ביודעת שחטאה בזדון. ואע"ג דד' מיתות בטלו, דין ד' מיתות לא בטלו... כיון דמדינא בת קטלא היא. אע"ג דממזר כשיצא לאויר העולם דינו ככשר שחייבין על הריגתו, מיהת השתא דירך אמו הוא, ואילו היה דינה מסור בידינו היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה... פשיטא דאין חוששין לו, ונהרג על ידי אמו. על כן היה נ"ל פשוט שאין איסור גם כן בהשחתתו אע"פ שאימא קיימת. כי נלע"ד ג"כ פשוט שאפי' היא בעצמה אף שלא נגמר דינה להריגה מחמת שאין דבר זה בידינו עכשיו, אעפ"כ אינה בכלל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואינה נענשת אם המיתה ואיבדה עצמה לדעת. שעל כיוצא בזה אמרו בספרי יכול כשאול. ואדרבא נראה שזכות הוא לה. וכמה מעשיות בש"ס ומדרשות יוכיחו (עיין במ"ר ע"פ וירח את ריח בגדיו) שספרו מבעלי תשובה שדנו דין הריגה בעצמן. וקילסום שזכו לחיי העוה"ב... וכל שכן הולד שבקרבה שדמו מותר ואינו נדרש ממנה אם קלקלתו בחדרי בטנה. שאע"פ שלא חטא, אפ"ה משמיא לא רחמו עליה... ותו מאן יימר דולד גמור יהיה. שמא תעשה עוברה סנדל וכיוצא בו שאינו ולד. והאיכא ספיקי טובא. וא"כ לפ"ז פשיטא דבנ"ד מותר לכתחלה ואפשר מצוה קעבדה.
...אמנם דעת לנבון נקל שעכ"פ יש איסור לכתחלה בהשחתתו מפשטא דתלמודא אף שאינו חייב על העוברין. וכן להשחית זרע שנקלט במעי אשה אע"פ שעדיין לא נתעברה ממנו ודאי אסור שלא לצורך.
אבל שאר הפוסקים לא קיבלו את דברי היעב"ץ וכתבו שאין להפיל גם אם ברור שהולד ממזר:
19. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ישראל) חלק ט סימן נא פרק ג
...אולם כמעט כל דברי היעב"ץ בזה תמוהים בעיני עד מאד, דאיך אפשר לבוא עלה בכחא דהיתרא להמתת העובר של אשת איש שזינתה מנימוק כי בת קטלא היא מדין תורה, ראשית גם לו יהיבנא ליה לסברתו דאף שאין דמה מסור בידינו להרגה מ"מ חייבת מיתה בידי שמים, אבל וכי לא יודה היעב"ץ דאם יבוא מי שהוא ויהרגנה שנידון אותו כרוצח? וא"כ איך אפשר על יסוד נימוק כזה להתיר להשחית בידים העובר שבבטנה? שנית איך אפשר לומר דבת קטלא היא מדין תורה, הא הרי גם בזמן שדנו ד"נ היו צריכים לכך עדים והתראה ורובם ככולם של הנואפות בזמן הזה המה בלי עדים והתראה כידוע... ושלישית קשה דבר חידושו שאם תאבד עצמה לדעת יחשב עוד הדבר לזכות לה, ואין ללמוד ממה שמצינו מקרים נדירים בבעלי תשובה יוצאים מגדר הרגיל, וקשה פי כמה לשמוע שמכח זה יהא מותר לה גם לקלקל חדרי בטנה, וכפי שהרגיש היעב"ץ בעצמו, דהא הוא בודאי לא חטא, ומאין לו שאפ"ה משמיא לא רחמו עליה ואע"פ שלאחר שיצא לאויר העולם נהרגין עליו מ"מ לפני כן הותר דמו, אין זה אלא דברי נביאות.
כמובן שגם האגרות משה תוקף מאוד את תשובתו של היעב"ץ, שהרי לשיטתו מדובר ממש באיסור רציחה. וכך כותב הרב פיינשטיין:
20. שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן סט
והנה בשאילת יעב"ץ ח"א סימן מ"ג ראיתי דברים שלא נתנו להאמר שבעובר ממזר מתיר להפילו מטעם שהאשה בזמן שהיו סנהדרין בלשכת הגזית היו מחייבין אותה מיתה ולא היו ממתינין עד שיולד... וממש דברים בטלים הם אף שכתב זה אדם גדול כהריעב"ץ, כי כל חייבי מיתות אפילו עובד ע"ז ומחלל שבת ובא על העריות בעדים ובהתראה גמורה וגם כבר בא דינו לפני הסנהדרין ונוטה להם הדין שחייב מיתה מ"מ כל זמן שלא אמרו הפס"ד שחייב מיתה ובפניו דוקא והרגו אחד נהרג עליו כהורג אדם שלא חטא מעולם דגמר דינו ממש באמירתם אחר שהחליטו ברוב סנהדרין הוא המחייב המיתה וקודם לכן אף שכבר נודע שדעת הסנהדרין נוטה לחייבו מיתה הוא עדיין כפטור לגמרי לכל דיני התורה... וגם מש"כ דאחד שעבר עבירה בזמן הזה במזיד שחייבין עליה מיתה והרג את עצמו לא נענש וגם הוא עוד זכות ג"כ ודאי אסור אף אם היה בהתראה ושרי ליה מריה להריעב"ץ על דבריו אלו, ואין להשגיח על תשובתו זו.
הרב ולדנברג, בסופו של דבר, מגיע למסקנה כזו:
21. שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא - פרק ג
א. בן נח נהרג על העוברין. ויש דעה שאינו נהרג.
ב. ישראל אינו נהרג על העוברין.
ג. כשיש צורך והדין נותן שמותר לסדר לאשה הפלה יש להעדיף לבצע זאת על ידי רופא ישראל.
ד. יש להחמיר בסידור הפלה לעכו"ם מלישראל באשר המה מצווין גם על העוברין ועוברים על לפ"ע =לפני עיור= כשאין אחרים בלעדו שמוכנים ג"כ לבצע זאת. ומכ"ש שאסור זאת כשלא נשקפת סכנה לאשה. וכמו כן כשיש מן הצורך לסדר הפלה לעכו"ם יש לחזר שיעשה זה רופא ישראל.
ה. יש סוברים שאף על פי שישראל אינו נהרג על העוברין מכל מקום יש עליו איסור תורה מעשות זאת.
ו. ויש סוברים שגם איסור תורה ליכא ויש רק איסור מדרבנן.
ז. וישנם גם הסוברים שגם מדרבנן האיסור שיש בזה הוא קלוש.
ח. ע"פ תורת הנסתר האיסור בהפלת עובר חמור עד מאד.
ט. כשנשקפת סכנה לאשה בהמשכת ההריון יש להתיר הפלת העובר בשופי.
י. גם כשמצב בריאותה של האשה רופף מאד ולשם רפואתה או השקטת מכאוביה הגדולים דרוש לבצע הפלת העובר, אע"פ שאין סכנה ממשית, גם כן יש מקום להתיר לעשות זאת, וכפי ראות עיני המורה המצב שלפניו.
יא. כן יש להתיר כנ"ז כשהאשה מינקת.
יב. אשת איש שזנתה או נאנסה ונתעברה ואפילו מעכו"ם שאין הולד ממזר וחזרה בתשובה, מצדדים כמה מגדולי הפוס' להתיר לסדר הפלה אי משום בזיונה ואי משום חלול השם ופגם ובזיון המשפחה [ואי משום נימוקים אחרים הנזכרים בפנים].
יג. לסדר הפלה קודם שנמלאו ארבעים יום מהריונה וגם לרבות קודם ג' חדשים מהריונה הוא קיל בהרבה מלסדר לאחר מיכן ויש על כן לצדד להתיר לסדר הפלה קודם שנמלאו לה כנ"ל והעובר איננו עוד בתנועה גם כשיש חשש מבוסס שהעובר שיולד יצא בעל מום ובעל יסורים.
יד. מאידך להמית הולד כשהאשה יושבת כבר על המשבר והולד כבר נעקר לצאת הוא חמור בהרבה מלפני שנעקר ואין להתיר בכגון זה כי אם במקום סכנה של ממש לאשה.
טו. גם במקום שהדין נותן להתיר הפלה מכל מקום יש לקבל על כך גם הסכמת הבעל כי ממונו הוא.
טז. כן יש לחזר לסדר ההפלה ע"י שתיית רפואה מעשיית מעשה בידים.
יז. אשה שחולה במחלה מסוכנת שעומדת למות ממנה וההריון שהרה בו אם תמשיך בו יקרב מיתתה והאשה מתחננת שלא לסדר לה הפלה ולא איכפת לה אם זה יקרב מיתתה ובלבד שישאר אחריה זכר, יש מקום להתיר להיות בזה שב ואל תעשה.
יח. כל בני ישראל מוזהרים באזהרה חמורה לא לנהוג קלות ראש בהפסקת ההריון, ואחריות גדולה מוטלת בזה הן על השואל והן על הנשאל. מלבד מה שיש בזה משום גידור פרצת הפרוצות והזונים אחריהם שגם אומות העולם גדרו עצמם בזה ותיקנו תקנות ועונשים חמורים על העוברים והמסייעים, וישראל קדושים המה.
אך הרב פיינשטיין, שכאמור רואה בהריגת העוברים רצח ממש, כותב דברים חריפים מאוד כנגד תשובתו של הרב ולדנברג:
22. שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן סט
כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכיות דהרבה מדינות התירו להרוג עוברים ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל וכבר נהרגו עוברים לאין מספר שבזה"ז הא עוד יש צורך לעשות סיג לתורה, וכ"ש שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר, שלכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בא"י הנכתב למנהל ביה"ח שערי צדק ונדפס בחוברת אסיא י"ג המתיר הולדות שע"י בחינות הרופאים כשהוא עובר יותר מג' חדשים שהעובר הוא במחלת תיי - סקס להפילו, ומצד זה הקדים שעצם הריגת העוברים הוא להרבה פוסקים רק מדרבנן ואף אם הוא מדאורייתא הוא רק משום גדר בנינו של עולם אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל... וברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה ע"פ רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש כל עובר בין כשר בין ממזר בין סתם עוברים ובין הידועים לחולי תיי - סקס שכולן אסורין מדינא ממש, ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה ושרי ליה מריה בזה. הכו"ח לכבוד התורה ודין האמת.
|
